2023 , סיון תשפ"ג, יוני 95 גיליון 26 המציאות – קטל נושך המכה בכוח ללא הרף מאה מטר. פה ושם נחת פגז תועה, ובשמיים ריחפו מעת לעת פצצות תאורה שהשכיבו אותנו עד שהשתררה שוב עלטה. לא כאן יסופר הקרב לפרטיו, כיצד נהדפו הניסיונות להסתער על האויב, כיצד נפגעו רבים כל כך מבין חיילי הגדוד ומפקדיו, כיצד הפכו ניסיונות התקיפה לקרב חילוץ וכיצד נאספו באזור גבעת הפצועים עשרות נפגעים. השטח היה מישורי, ממש פלטה, עד כי תלולית בגובה קופסת נעליים יכלה לשמש מחסה ומסתור. התחפרנו באמצעות גרירת הקסדה לאחור עם הפנים לחול. בדקות הראשונות האש הייתה אקראית, מהוססת, שטוחה, מעט מרוחקת ודי צבעונית. הגדוד נצמד לקרקע. התופת החלה הִכתה RPG כאשר אש מקלעים קלים וכבדים ו- ,יקי לויבפלוגה ב'. הפגיעה במפקד הפלוגה, ובאנשיו – לא התאימה לתוכניותיו של איציק. הוא אהב את יקי וסמך עליו. הפלוגה ניסתה, אך לא הצליחה להסתער אפילו לשלושים-ארבעים מטרים קדימה. כל מי שהתרומם – נפל. עד מהרה נתקלה באויב גם פלוגה ג', במהלך ניסיון לבצע איגוף שמאלי. רבים נפגעו מייד וביניהם גם אהרון מרגל, מפקד הפלוגה. הוא נפצע קשה ומת תחת ידיו של פיני הרופא. איציק בנה בסיס אש בחזית הגדוד סמוך לחפ"ק, והטיל על פלוגה אלי שורקה' המסייעת – לחלץ נפגעים לתאג"ד. יהודה ואנשיו ביצעו את המשימה בחירוף נפש. נשלח לפקד על פלוגה ג' וצירף אותי אליו דובדבני משה יפת. יחד עם סמל המבצעים, חיילים בריאים, פצועים והרוגים היו פזורים בשטח. כשירו עליהם – השיבו אש אלה שכוחם עמד להם ותחמושתם טרם אזלה. בראשי חלפה מחשבה: אם לא נירה, יחשבו המצרים ממול שלא נותר איש בחיים וירפו מאיתנו. גשם של פצצות מרגמה, מטח של טילי "סאגר" וגל צרחות כאב של פצועים חדשים – החזירו אותי למציאות. אמרתי לדובדבני: "יודה, שנינו יודעים שאיש לא יצא חי מפה". והוא נזף בי: "אביטל, זה לא סוף העולם". במקרה הפרטי שלי, וגם שלו, הוא צדק, אך לגבי רבים מאוד, רבים מדי, זה באמת היה סוף העולם, בשלב זה נלכדתי מחדש בהרהורי חרטה על הצטרפותי למסע. ממילא, רק תוגה תצמח ממנו, לא מרפא ולא נחמה בלילה, מול 23:00- סמוך ל עיניים מייחלות וטרוטות, פרס איציק מרדכי את סיפור המערכה, שלב אחרי שלב, מטר אחרי מטר, שם אחרי שם וגם למי שהמשיך הלאה היה זה סוג של סוף. , הגיע 1973 באוקטובר 17 בטרם האיר שחר מאיזשהו מקום נגמ"ש (נושא גייסות משוריין), ובזמן שיא נערמו בבטן ה"זלדה" פצועים והרוגים. משה יפת הסיר מעל גבו את מכשיר הקשר, מ"ק , שנועד לקשר עם מטוסים לצורך קבלת סיוע 100 אווירי, והניח אותו בינינו. ה"עוזי" לא היה אפקטיבי במיוחד, ובכל מקרה נותרה לי רק מחסנית אחת. ברגעים כאלה חושבים גם על הכדור האחרון. של חייל הרוג שאיני יודע את שמו. FN לקחתי רובה מן החגור שלמותניו חילצתי את המחסניות, וכך . משמאל מודיעין לא היה ממילאהפכתי לרובאי. ,יפת מפלוגה ג', ואורי גטניוהתמקם עם מאג בתווך, סייע לו עם ארגזי הפעולה. בדמדומי הבוקר המעורפל, נצפו חיילים מצריים מדלגים מעמדה לעמדה "פרנג'י", בלי לדעת אם חיים אנו או ירויים. הייתה לנו שיטה: גטניו סחט צרור קצרצר מהמאג ולרוב נפגע חייל ממול. המצרים תפסו לזמן-מה מחסה, וכשמישהו אביטל – קול צלול מהקרב על "החווה הסינית". שאלות הרבה ותשובות אין... (ארכיון המל"ם) הכותב בצומת... באיזה צומת? התשובה מורכבת כמו למרבית משתתפי המלחמה (ארכיון המל"ם) חזרנו ל"חווה הסינית" כדי להיפרד ממנה לתמיד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=