8 2013 פברואר 65 גיליון רגיל להגיד לרכז “תעלה בלילה לבית הזה והזה ותעצור אותם“. הסברנו לו שאין פה בית, ואפילו אם יש בית לך תדע איפה הוא, והוא לא קלט את זה. היינו מקבלים פקודות “הלילה אתם עוצרים 99 את זה ואת זה“. כמובן זה היה בלתי ניתן לביצוע, ובמשך הזמן אחוז מהמעצרים שלנו היו באמצעות זימונים או סיורי שטח. באל-עריש עצמה היה אפשר להיפגש שייקה: עם מקורות גם ביום, אבל חלק ניכר מהפגישות התרחשו בלילה ובמקומות מרוחקים עשרות או מאות קילומטרים מאל-עריש. עיקר העבודה אצל הרכזים שעבדו לא בעיר היה בלילות השטח היה הבעיה מספר אחת שלנו. גם להכיר את השטח, את הפריסה של הבדווים, איפה אפשר למצוא אותם, וגם איך לנהל את הדברים. בכל השירות באותה תקופה החדירו את נושא הכיסוי הבסיסי שזאת התשתית למודיעין. איך אתה עושה כיסוי בסיסי בביתוניא? אתה נפגש עם המוכתרים, עם האנשים, לומד את התיקים ומנהל את העסק הזה, עושה כמה סיורי שטח ונפגש עם לאט הגענו למסקנה שאין -אחד שיגלה לך את כל השמות. לאט ברירה, בשבט אתה חייב להכיר את כל הגברים שבו, להבדיל מהכיסוי הבסיסי שהוא סלקטיבי. הגענו למסקנה שהכיסוי הבסיסי שלנו יהיה בעל אופי שונה, ואנחנו נתחקר מוכתרים ועצירים ומקורות אבל יהיה לנו רישום , יהיה לנו תיעוד מפורט שלו, כתבה 50 עד 15 של כל גבר מגיל ראשונית ותמונה ועוד ועוד פרטים נלווים. לכל רכז הייתה מצלמה. זה הפך להיות נשק אישי. הייתה שיטה להכיר את השטח דרך חלוקת הקמח. אחת לחודש הייתה חלוקת קמח באחד השבטים, ואנחנו היינו מצטרפים כאנשי ממשל, פורסים שולחן, אני הייתי מצטרף הרבה פעמים, ואני חייב לומר לכם - זה היה משעמם. כמה וכמה פעמים אלו שישבו מולי העירו אותי כשנרדמתי בזמן שרשמתי את הסבא והסבתא והדוד וכל הדברים האלה. אבל בסופו של דבר הגענו לידי כיסוי בסיסי, אני חושב נקי, של כל סיני. והייתה פה אנקדוטה: היה מומחה לבדווים, ד“ר ביילי, שבתקופת מלחמת יום הכיפורים קיבל סיוע של מישהו שעבד איתנו פעם, רפי פלד, והם במקביל רצו להכין גם למושל סיקור של כל האוכלוסייה בסיני, ההתפרסות שלה וכו’. אז הם פשוט לקחו את הכיסוי הבסיסי שלנו והורידו ממנו את הדברים הלא רלוונטיים מבחינה שירותית, ויצאה חוברת שבטח קיימת עד היום. הכיסוי הבסיסי הוא לא משהו באוויר - זה רכזים, והרכזים בנפת סיני הכירו את השטח כמו את כף ידם. באמצעות השיטה הזו של הרישום של כולם הם הכירו את כולם, והבדווים העריכו מאוד סמכות וכוח. רוב המקורות היו כמובן מקורות כיסוי בסיסי. והיו בעיות בתקשורת. אני נזכר עכשיו במקרה של יורם. ליורם היה מקור באיזה חור על יד קסיימה. להיפגש עם המקורות בשטח זה היה נסיעות של מאות קילומטרים. אבל פגישה הייתה צריכה להיות פגישה, והיה צריך לשמור על המקורות. והנה היה לנו ביקור של אברהם אחיטוב. הפגישה הייתה אמורה להיות בשעה מסוימת, והיינו בדרך. יורם: המקור היה באזור נח’ל. אז זה היה ככה: אני נוהג בקומנדקר ולידי יושב אחיטוב, שייקה ונחמן מאחור. אנחנו מגיעים לנקודה של המפגש, מחכים חמש או עשר דקות והוא לא מגיע. נסענו לנח’ל, שם אכלנו צהריים, והתחלנו לחזור. בדרך חזרה הוא פתאום מנפנף לנו מראש הגבעות ועוצר אותנו. שאלנו “איפה היית?“ והוא ענה “כשאתם נסעתם הייתה רועת צאן באחת הגבעות, ואם הייתי חושף את עצמי היא הייתה רואה אותי ואז הייתי נחשף“. זה מצא חן בעיני אחיטוב. ישבנו איתו, והוא נתן את מה שנתן. לגבי המעצרים, הכול היה או בגלוי או בסיורי שטח או שייקה: בזימונים. לראובן אהרוני היה מבוקש שהיה אחראי על כמה פיגועים. היה לילה באותו זמן ואני קבעתי איתו שהוא ישלח אותו לנ’. אני התכוונתי לנח’ל והוא התכוון לנביעות. אל תשאלו איזה לילה היה לנו. אבל בסופו של דבר הוא אמר “זה יהיה בסדר“ ושלח אותו פשוט באוטובוס. בתחנה המרכזית בבאר שבע פגש אותו הרכז של האזור, הביא אותו למתקן המעצר והוא חטף על זה איזה שנה. ראובן היה גם כן ארטיסט גדול, מומחה לבדווים, גם כתב 18 על זה אחר כך. והוא יצר קשרים אישיים מצוינים עם כולם. הנושא של הציר הצפוני היה אולי אחד הרגישים, כי הוא היה גם ציר המעבר המרכזי של צה“ל לכיוון התעלה. זה היה ציר שהמצרים התעניינו בו מאוד. במלחמת יום הכיפורים השיטה של הרכזים בשטח באה שוב לידי ביטוי, כשלמשל אצל גל נתפסו לפחות שלוש חוליות של קומנדו מצריות שחדרו פנימה והגיעו לסייענים שהזעיקו את הרכז. השיטה הייתה שאנחנו נותנים חמישה ימים בשבוע, יציאה אחת ביום שלישי בערב ובסופי שבוע הייתה תורנות שבת. בשלב מסוים הצטרף ל“אוגדה“ עירא, שהוא קיבל את אבו רודס - מרחבי סיני היו מחולקים מבחינה ממשלית לשניים: לנפת עריש או לנפת סיני ולנפת מרש“ל שמרכזה היה באבו רודס. -אל הוא היה רכז נפה עם מעט רכזים עבור שטח שמתפרס על מאות קילומטרים - עמוס רימון באזור אבו רודס וראובן אהרוני במפרץ אילת, שניהם כבר אינם עמנו. הוא יצר קשרים טובים עם אנשים, עם כל השיח’ים ועם כולם. עריש עצמה היה אפשר להיפגש עם מקורות גם ביום, אבל -באל חלק ניכר מהפגישות התרחשו בלילה ובמקומות מרוחקים עשרות עריש. עיקר העבודה אצל הרכזים -או מאות קילומטרים מאל שעבדו לא בעיר היה בלילות. גם בעיר היו פגישות ליליות, וכמעט אפשר לישון -אפשר לישון בגלל החום ובלילה אי-ולא ישנו. ביום אי בגלל המקורות. כשהיו נוסעים את מאות הקילומטרים האלה, אם היית פוגש איזה בדווי עם פג’ו תקוע, לפעמים הפג’ו כבר היה מפורק לאורך כל הכביש והיית צריך לעזור לו, וכל מיני דברים מהסוג הזה. מכשיר קשר של סוכנים אלחוטנים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=