9 אדר תשע”ג 65 גיליון 24-כל יציאה כזו הייתה גם חוויה בפני עצמה. זאת אומרת, כל ה לפנות בוקר. 4-3-שעות היו תפוסות, אני זוכר שהיית הולך לישון ב גם מבחינת הווי, נוצר הווי מיוחד של הנפה. למרות שהיה חדר אוכל בממשל, אנחנו קיבלנו גם מנהלן וגם מטבחן שקראו לו יוסף, והנפה הפכה להיות ייחודית בבישולים שלה ובחוויות הליליות שלה עד שניסו לטבוע עלינו את השם “בדוויזם“. כרכז נפה היה מאוד קשה. למשל, אם הייתי צריך לרדת לאילת, אז זה לא היה במטוס, אלא בכלי רכב כמו הכרמלים, קומנדקרים או סקאוטים. נוצר הווי מיוחד של הנפה. למרות שהיה שייקה: חדר אוכל בממשל, אנחנו קיבלנו גם מנהלן וגם מטבחן שקראו לו יוסף, והנפה הפכה להיות ייחודית בבישולים שלה ובחוויות הליליות שלה אני רוצה לומר משהו על הנאמנות של המקורות. איך אומרים? “אל חק מע אלקאווי“ (החוק עם החזק). אצל הבדווי זה תמיד כך. כשנפתחה מלחמת יום הכיפורים, בכל רחבי סיני אף מקור לא הגיע לפגישה, למעט שניים, והשניים האלה מסמנים את שני הקצוות של הקשת של המקורות. אחד היה סייען גלוי, קראו לו עוואד, מקור של יחזקאל חורש. הוא התייצב ואמר “יש מלחמה, אתם בטח צריכים אותי“. ממש התייצב כלוחם. השני היה אחד ע', סוכן אלחוטן, שגם הוא הגיע לפגישה, אבל התברר שהוא היה סוכן בוגד ולכן הוא התייצב. בשלב ההתארגנות, כששייקה ואני הגענו, אני שואל איזה יורם: בדווי שם איפה מישהו מסוים, אז הוא משיב לי ב“בדווית“. אמרתי “אלוהים ישמור, אף מילה לא הבנתי“. הייתה להם שפה מאוד דלה מבחינת אוצר מילים אבל הם לקחו ועשו מזה סלטים. לקח די הרבה זמן עד שקלטנו את השפה הבדווית על בוריה. מעבר לחלוקת הקמח, היינו נותנים הנחיות לשיח’ים “ביום זה וזה תרכזו כך וכך בדווים במקום כזה וכזה“, ובלי שום קשר לחלוקת קמח באנו ונתנו את הנאום הציוני שלנו. נתנו דברי פתיחה ואחר עבר 50- ל 15 שש שעות, וכל אחד בין גיל-כך ישבנו שם חמש אותנו. באזור קסיימה נתנו להם בנאום את האפשרות, אמרנו “אני עריש, הדלת פתוחה, מי שרוצה אהלן -‘אבו דיב’, המשרד שלי באל וסהלן“. יום אחד הופיע לי בחור צעיר שהיה באחד הזימונים האלה ואמר “אתה זוכר שאמרת את זה? החלטתי שאני רוצה לבוא“. היה לו אח בפח“ע שהיה בסוריה, זה היה אחד המקורות הטובים שלנו אז, שהלך וגדל והתפתח. ככה שהכיסוי הבסיסי הזה באמת נתן תוצאות. אני מוכרח להזכיר גם את קפטן יוסף (סרן יוסף בן נפתלי, יוצא סיירת “שקד“, ששימש קצין כפרים). בקפטן יוסף נעזרתי בצורה יוצאת מן הכלל. הייתי לוקח אותו איתי לשטח לסיורים. הייתה לו את השפה הערבית כשפת אם והייתה לו יכולת יצירת קשר מדהימה, ודרכו גייסתי הרבה מאוד מקורות. רשת המקורות שלי הייתה מבוססת על קפטן יוסף. הייתה פרשייה שיש בה גם לקחים ייעודיים 1973-בגדעון: , בחור מאוד נחמד, 98 לכוחותינו. היה לנו מקור שקיבלנו מיחידה במקור משבט שכל הזמן היו איתו בעיות וזה היה כיף לעבוד איתם כי הם ממש עשו לנו את החיים מעניינים. הוא סיפר לי על בחור שקוראים לו סעיד. הוא נמצא באזור בין (מצבת) פרקר לנח’ל, וכל ההתנהלות שלו היא של אדם מבוקש שכל השטח יודע שהוא מבוקש. אנחנו באים לבדוק ברישום - ואין בכלל איש כזה. שום תעודת זהות. הגעתי לשטח, דיברתי עם אבא של סעיד המבוקש, ואז הוא אומר: “אין לי ילד בשם סעיד, אבל אם אתה רוצה אני אעשה לך ילד כזה“. המבצע הזה התקדם, ומקור שלי הגיע כמה פעמים לאזור שבו סעיד הזה התחבא, ואז היה מבצע, אני חושב אחד ממבצעי הסיכול הראשונים מהסוג הזה. הייתה שם בעיה שזה היה אזור מאוד רחוק מכל בסיס ומכל מקום. עשינו מדידות, כמה זמן לוקח מרגע האזעקה, מהרגע הראשון ששומעים את ההליקופטרים, וזה יצא שמונה דקות. המבצע התנהל בצורה כזו: המקור שוגר עם איזה ג'יפ או טנדר ישן. הכוח היה בנוי ככה: שייקה בפייפר מעליו, ואנחנו עם צנחנים בשני הליקופטרים ברפידים. ואז שייקה מקבל מהמקור סימן שיש לו מגע עם המבוקש. אנחנו ממריאים. עכשיו מה שקרה זה ששייקה היה מעל ואנחנו היינו טיפה מתחת לגובה ההר. באמצע כל המשחק הזה רביעיית סקייהוקים עוברת. בין שני המטוסים היו צעקות בקשר. זה היה ממש מזל לא נורמלי, היה יכול להיות שם אסון רב מטוסים. בשלב הזה אנחנו ירדנו בשטח, המקור התחיל להסתובב עם האוטו ככה מסביב למבוקש, והמבוקש פשוט נעלם. עצרנו את הגברים שהיו שם, כולל המקור עצמו, ואף מבוקש לא היה שם. אחרי ארבע שעות אחד מאנשי המבצעים שהיו איתנו רואה פתאום סמרטוט זרוק על הרצפה. אז הוא אומר “מה זה הסמרטוט הזה?“ מרים אותו, והסמרטוט הזה זה המבוקש. זה היה שדאות לא נורמלית. העברנו אותו לכלא. אמרנו “הנה, יש לנו את סעיד, בואו נביא את אבא שלו, את הזקן". אמרתי לאבא “אתה בא איתי לכלא ואני אראה לך משהו". הוא בא לכלא, מפגישים אותו עם סעיד. האבא אומר “יא אבני", מחבק אותו, וסעיד אומר “מי זה הזקן הזה? קחו אותו מפה“. סעיד יצא אחרי זה איתנו לשטח ולא מצאנו את המכשיר אלא רק את הניירות, אבל ונמצא 70-הוא היה סוכן אלחוטן שברח עוד מתישהו בשנות ה שם. הפרשה הזאת הייתה לשיחת היום בשטח. זה מאוד חיזק סעיד ואחיו, שהיה בעצם 1973-אותי כרכז. בחילופי השבויים ב הסייען שלו, הוחזרו למצרים. היינו נותנים הנחיות לשיח'ים “ביום זה וזה יורם: תרכזו כך וכך בדווים במקום כזה וכזה“, ואנחנו באנו ונתנו את הנאום הציוני שלנו. באזור קסיימה נתנו להם בנאום את האפשרות, אמרנו “אני ‘אבו דיב', המשרד שלי באל - עריש, הדלת פתוחה, מי שרוצה אהלן וסהלן" לגבי העניין של הדת. אפשר להבדיל בין שני אזורים בסיני: גל: עריש זה מקום אחד, ודרום סיני זה משהו -אזור שיח’ זווייד עד אל עריש היה מסגד, ובדרום לא היה מסגד חוץ מדבר אחד -אחר. באל - הסווארקה, הייתה להם מודעות דתית, כמו הסיפור הזה של הסלאפים בסיני, זה כבר היה אז. אבל אלה היו מקומות מינוריים והחדירה המודיעינית שם הייתה באמת קשה. כללית הנושא של הדת כמעט לא היה קיים. שבטים 15 בציר הצפוני יש ערב רב של שבטים קטנים. אולי בשטח קטן. הם לא היו נודדים כמעט, כי יש שם הרבה נאות מדבר קטנים עם דקלים ותמרים, והם ישבו סביב התמרים רוב השנה. במקומות כאלה קטנים היה קשה מאוד לאדם לצאת בלילה - איך אתה מסביר את היציאה שלך? לכן הפגישות היו בעיקר בסביבות ק“מ בלילה. כל הפגישות 100 הלילה. אני זוכר שהיינו נוסעים איזה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=