9 98 גיליון שנה לשבעה באוקטובר מרבים לדבר, לכתוב, לתאר ולבקר את הקונספציה המודיעינית שגרמה או תרמה לכשל הגדול בהתרעה ערב היום הנורא שבו פלשו לישראל יחידות של החמאס, "הנוח'בה", ויחידות הגא"פ (הג'האד האסלאמי הפלסטיני), ובעקבותיהם הערברב, ההמון העזתי. באופן טבעי הזרקור מכוון אל מערכת ההערכה המודיעינית, מרמת האוגדה ועד ראש אמ"ן, ואכן ניתן להבין שבמערכות אלה היו כשלים, בכל הרמות. אולם, מן הראוי להתעמק ולהכיר את מערכות האיסוף שהיו אמורות לספק את ההתרעה המודיעינית ואת המידע על תשתיות הטרור שנבנו ברצועה, ומה הייתה "תרומתם" לכשל ההערכה. טענתי במאמר זה היא, שבמשך שנים, מאז ההתנתקות ויציאת צה"ל מהרצועה בשנת , התפתחה תרבות מודיעינית-מבצעית 2005 שהביאה, בין השאר, לכשל הנורא בבוקר שמחת-תורה. מערכת האיסוף עד ה"התנתקות" 2005 מעזה בשנת מודל האיסוף המודיעיני ברצועה עד הנסיגה היה בדומה למודל ביו"ש – בעיקרו סיכולי. המשימה הייתה איתור וזיהוי איומי טרור ברצועה ומהרצועה של גורמי טרור שונים מהפתח ועד החמאס והגא"פ, על מנת לסכל אותם לפני שהם יוצאים לפועל. באופן טבעי משימה זו הוטלה על מי שהיה אחראי ומיומן לכך בקהילת המודיעין – שירות הביטחון הכללי (השב"כ), שפעל באמצעות מרחב דרום ופרס ברצועה מספר נפות שבהן פעלו רכזים וחוקרים שאספו מודיעין אנושי (יומינט). במקביל, הארגון פיתח יכולות סיגינט וסייבר ויכולות מבצעיות. הפריסה הרחבה, המגע הישיר והיומיומי עם השטח אפשרו הקמת מערך איכותי של סוכנים וחקירת עצורים. אלה, במשולב עם היכולות הנוספות, הביאו לכך שהארגון סיפק מודיעין מדויק אשר הביא לסיכולים רבים ומנע פיגועים קשים ברצועה וממנה. אף שבלחימה בטרור לא ניתן להגיע למניעת פיגועים מוחלטת, השב"כ הוכיח את עצמו שוב ושוב, ונבנתה מערכת עבודה יעילה ואמון, בינו לבין צה"ל והדרג המדיני. לצד השב"כ כגורם איסופי מרכזי, התקיים כיסוי סיגינטי של , של אמצעי 8200 יחידה איסוף חזותיים, וכאלה של מודיעין השדה. , יחידת היומינט 504 הצה"לית, לא פעלה ברצועה. מודל איסופי זה דמה לנעשה ביהודה ושומרון – גם באיו"ש הגורם האיסופי המוביל היה השב"כ – מול איום הטרור ומשימת הסיכול, כשבמקביל, הסיגינט של , היו 504 והיומינט של יחידה 8200 יחידה גורם משני. בשני האיזורים ה"לקוח" המבצעי המיידי הן החטיבות, האוגדות והפיקודים, והמשימה מוקדה לתחום הביטחון השוטף – הבט"ש. מבחינת חטיבת המחקר באמ"ן העיסוק במרחב זה היה מינורי – ההתרעות נחשבו לטקטיות ולא נדרשה התייחסותם, למעט בהקשרים של הרשות הפלסטינית, שהיוותה יעד מחקרי בעל משמעות מדינית, שעניינה גם את הקברניטים הצבאיים והמדיניים. היומינט שלא היה ו"תרומתו" לכשל המודיעיני ההסתמכות על גורם איסופי אחד, גם אם הוא בעל יכולות איסופיות ומחקריות מוכחות ככל שיהיו; לצד הימנעות מודיעינית מהתייחסות והכרה ברצועת עזה כישות מדינתית עוינת; ותרבות הבט"ש שנשמרה ברצועה (אף שהנסיבות ןהשתנו לחלוטין), הם לדעתי שנעוצים בשורש הכשל המודיעיני, האיסופי-מחקרי תא"ל (במיל.) גדי זהר* * מאמר זה מסתמך על המידע החלקי שפורסם עד לכתיבתו באמצעי התקשורת ועל בסיס ההיכרות והניסיון של הכותב בתפקידיו כראש זירת טרור, מפקד וראש המנהל האזרחי באיו"ש. 504 יחידה תא"ל מיל' גדי זהר ראש זירת טרור, וראש 504 מפקד יחידה המנהל האזרחי באיו"ש במשך שנים, מאז ההתנתקות ויציאת צה"ל מהרצועה ,2005 בשנת התפתחה תרבות מודיעינית-מבצעית שהביאה, בין השאר, לכשל הנורא בבוקר שמחת-תורה תהלוכת חמאס בעזה. לא הייתה הבנה שיש להתייחס לרצועת עזה כיישות מדינית עויינת
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=