42 98 גיליון שנה לשבעה באוקטובר שומר מסך - כמספר המדינות החברות באו"מ, 193 לצד מספר חטופינו - נזכור גם את המספר שברובן (לא כולן) שותקות או אדישות ובחלקן אף מאשימות את ישראל ב"השמדת העם הפלסטיני". זה שומר מסך התודעתי שלי מירון מנור צוקרמן אנה קארנינהטולסטוי פותח את ספרו במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה". משפט זה מכה בי בימים אלו כשאנו דרוכים לגורל החטופים ומתוחים עד קצה לסיכום "עסקת" שחרורם. המשפחות המאושרות עד כמה שאנו, ,משפחות האומללותמגלים אמפטיה ל לא נצליח להשתתף בצערן; עד כמה שלא נשתתף בעצרות בכיכר, לא נחוש את עצמת כאבן; עד כמה שלא נזעק ש"שעון החול אוזל", לא נרגיש את האימה הלופתת אותן לנגד כל גרגיר הזורם מטה; עד כמה שלא נגלה אהדה לדרישתן ש"הצלב האדום" יבקר את יקיריהן ויוודא שהתרופות הגיעו ליעדן, לא נצליח להכיל את החשש והכאב שהן חשות אל מול האטימות של ארגון רָפֶה זה; עד כמה שלא נדמיין את הגעגוע והחרדה לשרידות קרוביהן, לא נצליח להבין ערגה מה היא; עד כמה שלא נשתמש בצמד המילים "אי וודאות", לא נדע עד כמה היא מכרסמת בנשמתן כמו מושבת טרמיטים בעץ; עד כמה שלא נזדהה עם סיבלן העמוק ומה שקרוי "רכבת ההרים הנפשית" שהן עוברות, לא נתפוס את הטלטלה שהן חוות; ועד כמה שלא נחיה את מתח ההמתנה לרשימות הנכספות ולמשוחררים עצמם, לא נצליח להִימצֵא בתווך שבין תקווה לייאוש שבו הן ניצבות. ואולם אף במציאות נוראית אולי הקו התחתון ִנִח ׇצׇה זו, השחור כשחמאס התייחסה שירי למותם-הרצחם בשבי של ביבס וילדיה אריאל וכפיר בני . אם הארבע והעשרה חודשים גילוי זה יתחוור כנכון, אזי השפלות האנושית תרד לדרגתה הנמוכה ביותר. אך גם אם יתחוור שלא, אזי האכזריות המניפולטיבית (סרטון האב ירדן, החטוף), תרד אף היא למפלס האנושי הבזוי ביותר. זהו קו שבר, גם במונחי המפלצתיות החמאסית. זהו מעשה מזעזע בכל פרמטר והתעללות מחפירה, בכל מונח מלחמתי או פסיכולוגי. וכשאני שומע על אירועים שכבר לא נותרו מילים לתארם - ואינני רוצה להשתמש במונחי גנאי שכבר היו בפי כל - אני מאשים ּ"בלתי נתפס" שהמיט � ׇׇּב כמובן את חמאס עלינו; אבל גם מוקיע את הניכור הבינלאומי באוקטובר. 7 שהופגן כלפינו מאז אירועי הבמסך הרקע הראשון שמאחורי במת הזוועות אני רואה כנופיית מחבלים נבערים ששנאתם אינה יודעת שובע; ארגוני מרצחים הגאים בטבח שהם מבצעים ונהנים מהסבל שהם גורמים; וחבורת מופרעים נקרופילים תאבי מין ומוות: במסך השני, שמאחוריו, אני רואה את הקהילה הבינלאומית שהציבה אותנו על ספסל הנאשמים בהאג ואת המזכ"ל מניו יורק שגרס כי מעשי הזוועה "לא בוצעו בוואקום..."; את הגורמים בעולם המגלים הבנה למניעי המרצחים; את דרום אפריקה ותומכיה המייחסים לנו (!) ביצוע "רצח עם"; ואת אלו המגנים אותנו על תגובתנו ה"בלתי מידתית". .שומר המסך שלי השני הוא ֶף � ֶֶַר ה ַּתכן, האסימטריה המוסרית הקיימת בינינו לבין אויבינו היא בהירה כשמש. הקוטביות המצפונית בין ישראל לחמאס מנקרת עיניים. את מעשינו ה ַמַש ִּתִיתותהנורמות ההומניות הפוכות לחלוטין לאלו של יריבינו. קדושת החיים שלנו סותרת בקיצוניות את הקדשת המוות של ׂשונינו. הדמוקרטיה והקידמה שלנו נוגדות בתכלית את הדיקטטורה והנכשלות שלהם.... ולמרות שנהיר לכל שהתכונות הנתעבות הללו מתכנסות בעולמם האפל של צוררינו העזתים, אין הדבר עומד לנו אל מול העולם "הנאור"; עולם שאנו נלחמים גם בעבורו וגם עבור ערכיו (כמובן שקיימים גם יוצאים מן הכלל בדמות ארה"ב וגרמניה שהצטרפה כצד ג' בבית הדין הבינלאומי בהאג). עד כמה שאנו, המשפחות , מגלים המאושרות אמפטיה למשפחות , לא האומללות נצליח להשתתף בצערן מירון מנור צוקרמן לשעבר סגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה ןבאוניברסיטת רייכמן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=