2023 , סיון תשפ"ג, יוני 95 גיליון צמד סיפורים אישיים המלחמה שלי רפרופים ופרפורים נינה פתאל, סרן (בדימ') באמ"ן מחקר 6 ענף במלחמה האשנב המקשר בין חדרי לחדרו של אלברט סודאי היה נתיב הדיאלוג בינינו – גם ללא מילים. הוא ראש המדור המדיני, ואני – מופקדת על מצרים פנים. ראינו אותם חומרים, פיתחנו תובנות צולבות ושיתפנו גם בתחושות לב ובטן שספגנו מתוך הכרת ערש גידולנו – הוא מעיראק ואני מסוריהלבנון. , ראש הענף, חלקתי אהבה יונה בנדמןעם .גוסטב מאהלרליצירות של משמעות נלווית להתבטאות סאדאת, "מה שנלקח בכוח – יוחזר בכוח", לא חמקה מאיתנו, בחשיבות ערך הכבוד והחלטנו לשתף את יונה .מול ערך החיים, לתפיסתם תשובתו של יונה הייתה, "אתם ערבושים וחושבים כמו ערבים, תחשבו פוטנציאלית...". נעלבנו מהשיוך. אני לא השכלתי להגיב, "זה בדיוק מה שצריך"!. בצאתו, עוד הספיק אלברט להתריע בפני יונה: "עוד תראה שיהיה קיץ חם...". בבוקר שישה באוקטובר דחפתי את עגלת בתי הפעוטה במורד רחוב הרא"ה ברמת גן, לכיוון שכונת "תל גנים" בגבעתיים, לבית הוריי. זאב בר ה"כרמל דוכס" של ביבר (סגן-אלוף אז), שעטה מולי. לתדהמתי, 2 , ראש ענףלביא הוא עצר בחריקת צמיגים, פתח דלת וצעק: "בואי"!. הצבעתי על העגלה של בתי הבכורה שאך נולדה... הגעתי לענף... היו תחושות קשות של שבר, שיתוק ומחנק. כל כך שונה מתחושות העוצמה והביטחון שליוו אותי גם בתקופת מלחמת ההתשה, במהלך מאמץ הסברה שערכתי בסיני על רקע הדמורליזציה בקווים עם קבלת "תוכנית רוג'רס". קריסה מוחלטת. יהושפט הרכבי, שהתגייס לסייע וכינה אותי "המפקדת", הקל במעט. והפרפורים – גם היום לא חולפים... 64 חמישה עשורים אחרי... רון כתרי (*) כמעט חמישה עשורים חלפו, למן המלחמה הארורה ההיא, מלחמת יום הכיפורים. התנפצה ה"קונספציה", המונח "מחדל" הוצמד לדורות ל"מודיעין הצבאי", ובעיקר... שכלנו חברים ורבים נותרו פצועים וחבולים, בגוף ובנפש. הייתי אז קצין צעיר ביחידת המודיעין של פיקוד הדרום, ובמשך חודשים אחרי הצליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ – שימשתי כסגנו , מפקד יחידת המודיעין הקדמית יוסי מיינרשל בפאיד, שכונתה "אאידה". מאז ועד פרישתי מן , כמפקדו של בית הספר 1995- השירות הסדיר ב למודיעין, העסיקו אותי תדיר – כרבים אחרים, אני מניח – השאלות: "איך זה קרה לנו? וכיצד הטובים שבטובים – כשלו בקריאת הכתובת שעל הקיר?". בטור קצר זה, אני מבקש לזקק שלוש "כותרות", שלדעתי מאירות את הבעייתיות ונכון שיהיו גם בבחינת לקחים לעתיד לבוא. לנאמר "ק ֶׁשֶב"הראשונה – חיוניותו של ה ולנכתב, בתוך המסגרות המקצועיות ובין הדרגים. אני משוכנע שלא הייתה הקשבה, אף לא התעניינות, במה שחושבים ואומרים ה"אחרים", במיוחד אם הם בדרגים נמוכים יותר ואינם נחשפים ל"רזי הרזים" שבחומרים המסווגים מאוד, לחם חוקם של המומחים ד'למעלה. כמי שפנה מן הצבא לעולם החינוך, אני משוכנע שהתפתחות הטכנולוגיה המואצת בעשורים האחרונים ונתיבי העברת המסרים המבזקיים והתמציתיים – אף מעצימים את המכשלה. מייחסים לפייסל, מלך סעודיה, את האמירה: "אלוהים ציידנו בפה אחד ובזוג אוזניים, על מנת שנקשיב כפליים משנדבר". אני סבור, אחרי ניתוחים אין קץ ולימוד ההתרחשויות דאז, שהסגולה הזו לא הייתה מנת חלקם של אנשי המודיעין, רובם ככולם. השנייה – ישנם הקוראים להפסיק לדוש ("לטחון את המוח"... כך שמעתי) בקורות המלחמה ההיא, במרכיבי הכשל ובלקחים שצריך ללמוד ממנה. זה "עתיק" ומיושן... לא רלוונטי לעידן הנוכחי... חסר משמעות... ועוד נפנופי יד מבטלים. אני מבקש לשלול גישה זו, מכול וכול. "מ ַּפָצים" בסדר גודל כמלחמת יום הכיפורים, אסור להם להיטשטש או אף להימחק. "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים... והגדת לבנך...", והרי מעמד יציאת מצרים וכל שקדם לו ובא אחריו – היה "נורא מזמן"... מה זה רלוונטי לנו? אני מניח שכל שאוסיף – יגרע. כל עוד "נשמה מודיעינית" באפנו – לא לחדול מלחפש דרכים ללמוד את שהיה וכיצד נכון שאנו – חכמים... ויודעים את התורה... – לא ניפול בפח שנפלו בו טובים לא פחות מעימנו, אך לפני חמישים שנה. השלישית – אחד הלקחים הפשוטים והקלים ליישום: לעולם ישאל עצמו איש המודיעין, הידעןהמומחה, שנסמך על מידע "מסווג ורגיש" ומגבש על בסיסו את מסקנותיו ואף את ה"קונספציה" שלו, "ומה אם לא כך? ואולי אני טועה בהבנת ה'חומר' ומסקנותיי מופרכות הן, וכדאי שאקשיב 65 המשך בעמוד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=