29 | תשרי תשע״ח | 79 גיליון | שני מטוסי סופר מיסטר שלנו ולמרות שנפנפנו את ה“פנלים“ שלנו תקפו אותנו עם ארבע פצצות נפאלם. החום היה איום. נדלקו לנו רשתות הסוואה אבל חוץ מזה יצאנו בשלום מתקיפה זו. (התברר לנו בדיעבד שקצין סיוע האוויר לא ידע על קיומנו באזור זה, ונתן לחיל האוויר אש חופשית מהעיקרית של החטיבה, שישבה ברפידים ומערבה). ללא דלק הלחיצה כנראה את הפיקוד והוחלט להקים כוח מיוחד שיגיע לתעלה 7 היתקעות חטיבה עוד באותו הלילה. הכוח המיוחד הורכב מחמישה ג'יפים של הסיירת, שלושה טנקי פטון שכבר עברו הסבה למנועי דיזל ושלושה תותחים מתנייעים בפיקודו של מפקד הסיירת אורי אור. המטרה: להגיע לתעלה מוקדם ככל האפשר. טנקים על הציר שכשירותם לא ברורה, הרבה 100- לא היו לנו ידיעות על האויב למעט שיש יותר מ חיילים צועדים לאורכו של הכביש - וחיל האוויר שלנו מבצע עליו אמנעה ביום. מטר מדרום לו, משום שבצד זה של הכביש 200- ההחלטה הייתה לנוע בצדו הדרומי של הכביש, כ הדיונות שטוחות יותר וקלות יותר לנסיעה. הנסיעה הייתה בלילה. הג'יפ שבו נהגתי היה הג'יפ המוביל, ובו ישבו אורי המ“פ ודיטל מפקד מחלקת הג'יפים. הטור שלנו נע בשדרה עורפית: הג'יפים ראשונים, הטנקים אחרינו והתותחים במאסף. בכל פעם שזיהינו צללית של טנק או נגמ“ש על הכביש או בקרבתו - אורי היה מסמן לאמציה אטלס, מפקד מחלקת הטנקים, ואמציה היה מחסל אותו עם ירי מהטנקים. לאורך כל הדרך עד לתעלה המצרים לא הבינו מי יורה עליהם. אפקט ההפתעה עמד לצידנו. הטנקים והנגמ“שים המצריים שנפגעו נדלקו והאירו לנו את הדרך. הבעיה העיקרית הייתה העייפות, שלא פעם הכריעה אותנו בתנועה. אני קיבלתי ממפקדי כל הזמן מכות על הגב, שלא אירדם. אחרים פשוט נרדמו, בלמו ותקעו את כל השדרה - וכל זה תוך כדי ירי רצוף (כולנו היינו אחרי ארבעה ימי לחימה ללא שינה). ראינו לפנינו אורות של עיר. הבנו שזו איסמעיליה. 4:30 אחרי ארבע שעות אינטנסיביות, בשעה המשכנו עד שהגענו לדיונה ששולטת על צומת איסמעליה, התכנסנו לחניון, כל מי שלא נהג אבטח את החניון ואני נרדמתי על ההגה - בפעם הראשונה אחרי ארבעה ימים. כל אותו זמן זרמו מדרום ומצפון לנו כוחות מצרים שנסוגו לתעלה. מצפון לנו ראינו את גשר הפירדן ומדרום את מצבת החייל האלמוני. בשעות אחה“צ נראו שני ג'יפים שהתקרבו אלינו מכוון קנטרה. ישב באחד מהם מפקד כוח הצנחנים של “כח גרניט“ אל“מ דוידי שנע בציר הצפוני מאל עריש לקנטרה. זהו. תם ונשלם המסע שהיה צריך להיגמר כפעולת תגמול באל עריש, אולם הסתיים בפועל בתעלת סואץ ובכיבוש כל סיני; שהתחיל בקרבות הבקעה קשים והסתיים בקרבות של זינוב ורדיפה בתעלה. בפועל, כל הקרבות של הסיירת והחטיבה היו קרבות התקלות. הסיירת בדרך כלל הייתה זו שנתקלה ראשונה באויב, וזה עלה לה בנפגעים רבים. ברור שיש לעשות הכול כדי להימנע מקרבות התקלות; יש להפעיל את הסיירת כגוף שיביא את המודיעין הקרבי על הקרקע והאויב ולשאוף לצאת לקרב יזום על בסיס מודיעין זה. ההבנה המאוחרת 9- ליל ה ביוני
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=