49 98 גיליון שנה לשבעה באוקטובר אומצה כתפיסת ביטחון חדשה. מסקנתה המרכזית של הקבוצה אז הייתה להוסיף "רגל רביעית" לשלחן התפיסה, והיא התגוננות (או הגנה, לרבות מול איומי הסייבר). ואכן, בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נעשו מאמצים גדולים, שינקו נתח נכבד מתקציב הביטחון, כדי לחזק בעיקר את ה"רגל" הזו. באלה בלטו: הרחבת מיקלוט העורף (בנייה נרחבת מאד של ממ"דים ומרחבים מוגנים ביישוביי קווי העימות, וחיוב בניית ממ"ד בכל מבנה מגורים חדש בכל רחבי הארץ); הקמת מכשולים משוכללים, תת ועל קרקעיים, לאורך גבולות ישראל; פיתוח והצטיידות במערכות התגוננות מול האיום הטילי/רקטי/ארטילרי, קצר הטווח ("כיפת ברזל", ו"מגן אור" – מערכת היירוט הניסיונית באמצעות ירי קרני לייזר), בינוני הטווח ("שרביט קסמים"/"קלע דוד"), והבליסטי, ארוך הטווח (ה"חץ", לגרסאותיו). שחבטה 2023 באוקטובר 7 והנה, מלחמת הבפנינו קשות, המחישה סופית כי על מדינת ישראל לאזור יושרה ואומץ, ולהפוך את תפיסת הביטחון שלה, על פניה. במה דברים אמורים? , שבעיקרה להיפרד מיסוד ההרתעהראשית, - הפכה חסרת משמעות: כפי שנוכחנו, חמאס ממש לא הורתע מישראל משהגה, תיכנן וביצע את מתקפת "סופת אלאקצא" שלו. כך גם חזבאללה: מאז שנוסד הביא הארגון לנסיגת , ומאז מורתע 2000 ישראל מדרום לבנון בשנת "כשזה מתאים לו": ואם נותרה מעט התרעה מולו, היא זמנית ונמוגה בחלוף הזמן. כך הוכח באופן ברור עם תחילת "חרבות ברזל", כשחזבאללה הצטרף ללחימה מול ישראל, ומתמיד בה עד עצם כתיבת שורות אלה: ככל שצה"ל מעלה את רף פעילות מול הארגון, חזבאללה "סוגר", ואף "מעלה", ונותר נאמן להצהרתו כי יפסיק זאת רק כאשר צה"ל יידום בדרום. לא נעים להודות בכך, אך היסטורית נזכור ש"הרתעת ישראל", אף שהוכרה כ"מעצמה צבאית אזורית" (לה מיוחסת גם יכולת גרעינית צבאית), לא מנעה שום מהלך אלים נרחב ביוזמה ערבית: כך במלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים; באינתיפדה הראשונה (את השנייה אנו הצתנו); וכן בכל פעולות הטרור שניזומו על ידי ארגוני הטרור הערביים, באוקטובר. 7 לרבות אסון השנית, למעט אולי בתחומים טקטיים (יכולת לחשוף "סודות" – ראו מאמרם של שלמה קשי ), והצבעה על פוטנציאל 97 ודודו צור בגיליון הוכח סופית שאין לנו לצפות יכולות אויבינו, למקבלי מקהילת המודיעין, שתספק התרעה ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, בכל הקשור (חוסר ברמה האסטרטגיתלכוונות אויבינו, יכולת לפענח "תעלומות" – ראו כנ"ל). מעולם לא נתפסנו יותר "עם המכנסיים למטה", מאשר באותה שבת שחורה, שהפכה מ"שמחת תורה" לאסון לאומי. אך מה לנו כי נצפה? מבט רטרואקטיבי מלמד שגם בעבר, לאורך היסטוריית המדינה, אף פעם היא לא נהנתה ממתן התרעה מודיעינית אסטרטגית, קודם ליוזמות אלימות ערביות. כך ערב - 1960 מבצע "רותם" (פברואר כניסתו המפתיעה, ללא התרעה, של צבא מצרים לסיני); כך גם ערב מלחמת "ששת הימים" (החזרה מהירה של צבא מצרים מתימן, וכניסתו לסיני); כמו גם ערב מלחמת יום הכיפורים; האינתיפדה . פרידה 7/10- הראשונה; ושוב כמובן – אסון ה מודעת מצפייה להתרעה אסטרטגית, גם תחסוך הרבה מאד כסף המושקע בניסיונות הכושלים לייצרה. שוב הוכח כי גם הרגל ההיסטורית שלישית, .השלישית, הכרעה, כבר אינה רלבנטית בשום מלחמה לא ממש הכרענו את אויבינו: לא במלחמת ה"עצמאות"; לא ב"מבצע סיני"; למרות הניצחון המרשים – גם לא במלחמת "ששת הימים"; לא במלחמת ה"התשה"; וגם לא במלחמת "יום הכיפורים". יש הבדל גדול בין "ניצחון" (על הפרשנויות השונות למושג זה), ובין להכריע, במובן הטוטאלי ("ניצחון מוחלט"?). והנה, העימות הא-סימטרי, היינו - הצורך בלחימה בעצימות משתנה מול ארגונים תת-מדינתיים, רק הכבירו אתגר נוסף: שתי האינתיפדות לא הביאו להכרעת ארגוני הטרור איתם התמודדה ישראל, וכך גם שתי המלחמות ;1982 בלבנון (הראשונה מול ארגוני אש"פ ב- ). מי שציפה 2006 והשנייה מול חזבאללה, בשנכריע את חמאס במבצע הנוכחי, ו"נחסלו", רק הישלה את עצמו. אפשר יהיה אולי לרסקו, אך כמו "דשא בריא" הוא יצמח מחדש, תחת אותו שם וקורת גג (או חדשים), כיוון שרעיון אידיאולוגי, ודאי דתי, אינו ניתן להכרעה וחיסול. יש קולות הגורסים כי גם היום, יסודות אלה של תפיסת הביטחון הלאומי, מעורערים וסדוקים ככל שיהיו, עדיין תקפים, וכל שצריך הוא "לשפצם" ברוח התקופה ואתגריה, ולהעמיד את אותו שלחן על רגליו, לאחר שידרוגם. עמדתי היא, כאמור, שאנו זקוקים ל"שלחן" עם רגליים מחודשות, אם לא ממש חדשות. שווה לחדד זאת, ולהתמקד מעתה בעיקר: ,ההגנההרגל האחת, האחרונה שנוספה, היא כנ"ל. כשאנו חוזים בפינוי מאות אלפי האזרחים מעוטף עזה ומיישובי גבול הצפון ובנטישה המסיבית והמתמשכת של שטחים ריבוניים ישראלים שם ("רצועות הגנה" רוויות כוחות צבא בתוך שטחנו), ניתן בהחלט לקרוא . "קיר מגננהלכך לא רק התגוננות, אלא ממש ההגנה" מול מתקפת הטילים האיראנית בליל באפריל, תוך שיתוף פעולה עם 14-13- ה כוחות זרים ידידותיים, גם הוא מרכיב חדש חשוב במגננה זו. . צבא מתקפההרגל השנייה היא יסוד ה ה"הגנה" לישראל היה תמיד, וראשית לכל, צבא התקפי. כך, בכל המלחמות הקונבנציונאליות של ישראל (כיבוש הארץ במלחמת העצמאות; פעולות התגמול; מבצע סיני; מלחמת ששת הימים; המעבר למתקפה במלחמת יום הכיפורים; ושתי המלחמות בלבנון). כך גם בהתמודדות, היום-יומית, הבלתי פוסקת עם הטרור, בעיקר באיו"ש; ומול האיום העל-קונבנצינאלי (תקיפות הכורים בעיראק וסוריה, וכמדווח בתקשורת הזרה – שלל פיגועים באישי ומתקני גרעין באירן). וזה בדיוק מה שצה"ל עושה כיום מול חמאס ברצועה ומול חזבאלה והמשה"מ ושלוחיו בלבנון וסוריה, וכמובן - חלילה לנו מלאבד או להפחית ביכולת זו. הרגל השלישית הנדרשת ליציבות ה"שלחן", זו ההופכת יותר ויותר חשובה, ודאי בימים . היא המתינות אלה, היא יסוד חשובה מאד לחיזוק הלכידות והחוסן הלאומי-חברתי בזירת הפנים, לצורך הידוק אחדות העם שהתפרקה למדי, ונבנית (האמנם?) מחדש; לסבלנות האזרחית והיכולת הכלכלית הנדרשת ללחימה ממושכת; והיא חיונית ביותר בזירה המדינית האזורית והבינלאומית הזועקת לנו ), נוכח עשרות proportionality למידתיות ( אלפי הקורבנות ברצועת עזה והחורבן הפיסי העצום שם. אם המתינות תאפשר גם הגעה להסדרים והסכמים מדיניים עם אלה שנותרו אויבינו – יעד בהחלט נכסף - יהיה זה יותר מ"דיינו". לשאוף להסכמי שלום נוספים – בהחלט; אך הסבירות לראות בזאת יעד ראלי בטווח הזמן הקרוב, לצערנו נמוכה למדי. זהו אם כך שלחן הביטחון הלאומי החדש הנדרש לישראל מכאן והלאה: שלושה מם-ים, המחליפים את שלושת ה-הא-ים הארכאיים, שהפכו הרבה פחות רלבנטיים בעת זו. כפי שנוכחנו, חמאס ממש לא הורתע מישראל משהגה, תיכנן וביצע את מתקפת "סופת אל-אקצא" שלו גם הרגל ההיסטורית השלישית, הכרעה, כבר אינה רלוונטית
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=