29 שנה למוסד 70 גיליון מיוחד (חלק שני) 2020 , ניסן תש“ף, אפריל 86 גיליון בנעוריי הצטרפתי לגדוד הצעיר של תנועת החלוץ, תנועת המחתרת הציונית, בבגדאד, נשבעתי, כמו כל חברי התנועה במרתף חשוך ברובע היהודי, לאור נר כאשר אקדח וספר תנ"ך היו מונחים על השולחן. נתבקשתי להניח עליהם את ידי ואמרתי .בקול רועד את השבועה הטקס היה מרטיט ועוצר נשימה לנער צעיר כמוני. בתנועה התחלנו ללמוד עברית בבית-הכנסת במסווה של לימודי תורה, ובמשך השיעורים הייתה תורנות שמירה שמא מתקרב מוסלם לשער ביתהכנסת, וזה היה שיעור ראשון שקבלתי במעקב אחרי גורמים עוינים. לימים הועסקנו בכל מיני שליחויות מטעם התנועה, היינו צופים אל הרובע המוסלמי שמא תפתח משם הרעה, וראינו מעל הגגות את ההפגנות הסוערות בשארע אל-רשיד, רחובה המרכזי של בגדאד, בימי שבת, לרגל החזרת .1948 גופות החללים העיראקים שנפלו במלחמת הארונות נישאו ברחוב המרכזי ועוררו מהומות וצעקות רמות "אד'בח אל-יהוד" – שחטו את היהודים, ועוררו פחד מצמרר. יום יום בשעות הערב, צפינו אחי משה ואני מעל הגג הרחב, שמא יבוא אויב ומתנכל, בשעה שאבא ודודי מאיר האזינו לקול ישראל בערבית מירושלים. שנים מעטות אחרי שעלינו ארצה, זמן לא רב אחרכך, הכרתי את גיבורי עלילות המחתרת היהודית בעיראק, השתתפתי בכנסיהם והאזנתי למעלליהם וקינאתי בהם. אחרי שחרורי מהצבא טלפן לי קצין בכיר לשעבר בצה"ל, שדבר עמי בשפת אמי, ערבית-יהודית, ובקש לראותני. נפגשנו בבית קפה בראש רחביה, סמוך למשרד ראש-הממשלה שבו עבדתי. האיש, גבה-קומה, מרשים ובעל עיניים כחולות, הציע לי לעבוד במוסד, לנסוע לבגדאד מקום הולדתי, לנצל את ידיעותיי בשפה הערבית והיכרותי את העיר ולרגל למען ישראל. לבי הוסיף פעימות ובעיני עצמי הייתי שרלוק הולמס שאת עלילותיו קראתי בערבית בבגדאד. בקשתי שהות של ימים אחדים לשקול את הצעתו. הייתי נרגש ודרוך ולא היה לי עם מי להתייעץ. חשבתי גם כי אסור לי לדבר על כך עם איש. שאלתי את עצמי האם אוכל לעמוד בגעגועים למשפחתי וחברי, לחיים ולתרבות בארץ. ערכתי רשימה של דברים אהובים עלי, רשמתי את הרגליי ושאלתי את עצמי האם אוכל להיפרד מכל אלה. בין יתר הדברים, ציינתי תוכניות רדיו משובחות ביום שבת: "שלושה בסירה אחת", התסכית השבועי, קטעי הצגות ומערכונים משודרים, "בימות ובדים", תוכניתה של בלה ברעם על תיאטרון ועוד, והגעתי למסקנה שיהיה קשה ביותר להיפרד מכול זה. היו אלה נקודות חולשה שיכלו להסגיר אותי, לחבל בתפקידי ולסכן אותי. הסברתי לקצין שדבר עמי והוא האזין והנהן. באוניברסיטה למדתי בכיתה אחת עם שבתי שביט שעם סיום הלימודים הצטרף למוסד. שמרנו על קשר וחברות חמה לאורך השנים, גם כשהוא שירת בחוץ-לארץ. כאשר נבחר לראש המוסד, הזמין אותי לשאת הרצאה בפני פורום ראשי האגפים של המוסד. זו הייתה פעם ראשונה שבאתי לחדרו הצנוע. הכרתי את מזכירתו, שדברתי עמה לא אחת בטלפון. שבתי ערך לי סיור במוסד, הראה לי פסלים ועבודות אומנות שגייס כדי לייפות את המשרדים והחצר. נדהמתי לראות את חברי, פאוזי חדד-ברזילי, בין ראשי האגפים. פאוזי ואני למדנו בבית ספר אל-וטניה בבגדאד. דודו, עזרא חדד היה המנהל ודודי, דהוהד חלאסצ'י היה מורה בו. אבל זו לא הייתה ההפתעה היחידה שהכין לי שבתי, שכמובן הציג אותי בשמי הערבי כפי שהכיר אותי באוניברסיטה, פואד אליאס נאסח ח'לאסצ'י. מעולם לא דברתי עמו על עבודתו במוסד ולא עם אפרים הלוי, שהכרתי אז והתיידדתי עמו ולא עם אחרים מהחבורה. נפגשתי אתם לא אחת במסיבות חברתיות, שלא כאן המקום לפרט ולא אחת פנטזתי כנער על עבודה במוסד וריגול. לימים הכרתי יהודים מעיראק ששירתו בתפקידים בכירים במוסד ובש.ב. וידעתי שתרומתם הייתה חשובה. במלחמת המפרץ הפגיש אותי פאוזי איציק חדד ברזילי עם קציני מודיעין וביניהם יהודי אחד שהציל ספרי תורה C.I.A- מה וספרים קדושים מבית-כנסת ידוע בבגדאד, בראשית שנות התשעים ותכננתי למצוא דרך להעביר אותם למרכז מורשת יהודי בבל באוריהודה. שנים אחר-כך נסעתי בשליחות רשמית למצרים. היה עלי לשאת הרצאות ולקיים מפגשים עם אנשי רוח ואישים רמי-דרג בשלטון במקומות שונים. הצמידו לי מכונית ונהג לכל זמן שהותי שם. הזמנתי את הנהג לאכול אתי ולטייל מעט בזמן הפנוי שהיה לנו ונהניתי לפטפט עמו בערביתמצרית ולנסוע במכוניתו, מה עוד שהיו לו קסטות שירים רבות של גדולי הזמרים של מצרים. במשך כל השבוע שמעתי שירים ומוזיקה. בתום הביקור, כאשר החזיר אותי לשדה התעופה, אמר: " אסתאד' עמיר, האם נכון שאתה מרגל איש מוסד?", עניתי, "כן, יא סלאם עליכ, הידד, איך ידעת?", חייך ואמר, "נסעתי עמך שבוע שלם, החלפתי עשרות קסטות שירה וידעת את כולן, האם ככה מכינים אתכם?", "ודאי!", עניתי וזקפתי את ראשי בגאווה שסוף סוף הפכתי למרגל ישראלי. כיצד הפכתי למרגל סיפור אישי מאת אלי עמיר הסופר אלי עמיר - “מרגל” לעת מצוא
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=