51 | תשרי תשע״ח | 79 גיליון | הנדרש מאנשי המודיעין חייב להיות מפורט ביותר, ולא להשאיר כמעט ספק לגבי המשימה. הם נדרשים גם להביא הוכחות למודיעין שיביאו. ככל שהצי“ח ברור יותר, כך המשימה תושלם בצורה טובה יותר - וזהו בעצם הלקח השני מפרשה זו. גדולתו של כלב בן יפונה: בחינת התמונה הגדולה הגיבור האמיתי של הפרשה הזו הוא כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה. עשרה המרגלים טוענים שהארץ היא זבת חלב ודבש, אולם מזהירים כי 12 מבין העם לא יהיה מסוגל להתמודד עם העמים החיים בה. הם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומפחידים את העם בטענה שהיא “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ“, וכי יש בה נפילים שיחסלו בקלות רבה את העם הנמצא בדרכו אליה. הם גם ממעיטים בערך העוצמה של עם ישראל:“וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק- -מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינו כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינו בְּעֵינֵיהֶם“. רק כלב בן יפונה עומד מול העם ובאומץ לב רב הוא משתיק אותו ואומר:“וַיֹּאמֶר, עָֹלה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנו אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ“. גדולתו של כלב היא בעמידתו לבדו (יהושע בן נון מצטרף לעמדתו מאוחר יותר) מול העם ומול עשרת הנשיאים שהיו עמו, ומציג עמדה שסותרת לחלוטין את עמדתם. כלב בן יפונה אינו מבטל את דברי המרגלים בדבר האיום מן העמים היושבים בארץ. אולם, גדולתו היא ביכולתו לראות את התמונה הכוללת, ובראייה זו הוא מביא בחשבון את העוצמה הפנימית שיש לעם ישראל - ומאמין כי בכוחה העם יוכל להתמודד היטב עם האתגרים שבכיבוש הארץ. מעמדתו של כלב בן יפונה ניתן ללמוד שתי חובות המוטלים על איש המודיעין. הראשון, לומר באומץ את דעתו בצורה ברורה וחדה, גם אם היא נוגדת את הקונצנזוס הכללי. השני, לקבוע את הערכת המודיעין בראייה כוללת, ובתוכה לנתח את היכולות והעוצמות של כוחותיו הוא, ולא להיצמד רק להערכת היריב. העם לא מתרשם מדבריהם של יהושע בן נון ושל כלב בן יפונה, ומשמיע קולות של ייאוש רב: “וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּו הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנו עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרו אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנו בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, או בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּמָתְנוּ. וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנו אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב--נָשֵׁינו וְטַפֵּנוּ, יִהְיו לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרו אִיש אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה“. כאן מתגלה גיבור גדול שני של הפרשה, משה, בכל עוצמת מנהיגותו. במצב הזה על משה להחליט מה עושים. הבחירה הקלה היא להיכנע לרצון העם, לקיטורים ולפחדים, לפנות אחורה ולחזור לארץ מצרים ושם לחיות תחת סיר הבשר של העבדות. זה מה שהעם רוצה. אבל התגובה של משה ואהרון שונה: “וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, עַל-פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי, כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל“. בקריאה פשוטה, הדברים נשמעים כמו תגובה היסטרית של ייאוש וחוסר יכולת להתמודד עם המצב שנוצר. אולם, מוצעת כאן קריאה אחרת, ואולי יותר נכונה, של המלים “וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן“. משה ואהרון התנהגו כמו נפילים בפני העם - בדיוק כמו אותם נפילים בארץ כנען שהעם חושש מפניהם. הם היו נפילים בנפשם, בעוצמתם ובאומץ לבם מול העם הנרגן. אם ננסה להשלים את הסיפור החסר, הם ניצבו בפני העם ואמרו לו משהו ברוח הדברים הבאים: “יש לנו מטרה והיא לכונן עם חופשי בארצו. הדרך למימוש המטרה הזו רצופה בסכנות וקשיים שצריך להתמודד איתם. ייאוש, חרדות והפחדות לא יובילו אותנו לשום מקום, ולא נגיע לחופש הלאומי הנכסף. רק אמונה בצדקת הדרך ובמנהיגות תוביל ללכידות לאומית ותאפשר לנו להגיע למטרה שהצבנו לעצמנו. הדור שלנו יהיה הדור שיעבור את כל התלאות, המלחמות והסבל - כדי שלדורות הבאים אחרינו יהיה מקום בטוח לחיות בו“. הקו שנמתח ממשה רבנו לבן גוריון זהו הלקח המשמעותי ביותר מהפרשה עבור כל מנהיגות, פוליטית או צבאית. היכולת להקשיב לדעות חריגות למרות שהן לא פופולריות ולפעמים אף לקבלן. היכולת להתעלם מרעשי רקע, הפגנות, סקרי דעת קהל ותקשורת ולדעת מהי טובתו האמיתית של הציבור בראייה כוללת עתידית. שנים קשות 40 ואכן, העם ממשיך בדרכו ולא חוזר למצרים. עוברות עליו של נדודים וסבל כדי להגיע ליעדו. כל הדור הזה, דור המדבר, הוא הדור שעל גבו קם עם ישראל לתחייה בארצו. הדור הזה אבד במדבר ולא זכה לראות את התגשמות החלום. גם משה לא הצליח לראות את החלום מתגשם, אבל במנהיגותו הנפילית ידע להוביל למרות כל הקשיים ולהגיע למטרה. ממשה רבנו נמתח קו ישר לנפיל אחר שידע להוביל את העם היהודי בהקמת המדינה - דוד בן גוריון. בן גוריון היה חובב תנ“ך גדול, ולבטח למד את הלקח של משה מהפרשה הזו כשאמר: “אני לא מתיימר שהעם בכיסי, ואני לא יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם. ועל זה אני נלחם, נלחמתי כל חיי ואלחם כל חיי“. דוד בן גוריון. “אני יודע רק, כך נדמה לי, מה רצוי לעם“ זהו הלקח המשמעותי ביותר מהפרשה עבור כל מנהיגות, פוליטית או צבאית: היכולת להקשיב לדעות חריגות למרות שהן לא פופולריות ולפעמים אף לקבלן. היכולת להתעלם מרעשי רקע, הפגנות, סקרי דעת קהל ותקשורת ולדעת מהי טובתו האמיתית של הציבור בראייה כוללת עתידית
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=