29 הרשות השנייה): "על רקע צפייה יורדת בערוצי הטלוויזיה המסורתיים ועל רקע מצב שבו אפילו בזמן פיגועים קשים כל שלושת הערוצים המרכזיים יחדיו אינם מצליחים ללכוד את תשומת לבו של הצופה, דבר אחד חשוב וזהו השימור של הצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות. מי שקבע זאת ראה יפה את הנולד. אין לכך אח ורע בשום תרבות מערבית... אני שמח שהמחוקק כפה על כל הערוצים המשדרים איסור שידור פרסומת ביום הזה. בכך הוא נטל את העוקץ מהצורך בחיפוש אחר הרייטינג בחומרים המשודרים, ואִפשר לערוצים השונים חופש בחירה בחומר שהם משדרים. אלמלא החקיקה, אני משוכנע שהפרסומת לא הייתה מתבטלת מאליה במהלך יום השידורים... אף כי כמעט שאין פרות קדושות, יש יוצאים מן הכלל, למשל אי-צילום הלוויות על-פי בקשת המשפחות. מי חשב פעם על מצלמות ומיקרופונים שייכנסו לבתי הקברות ולבתי המשפחות האבלות בזמן אמת?". (עורך 'מבט שני', ערוץ איתי לנדסברג ): "אי אפשר להפריד בין הנופלים 1 לבין נסיבות נפילתם. אנחנו כציבור מחויבים לעסוק במה שאנחנו זוכרים. אי אפשר להתעלם מכך. בכלל זה גם האם הקרב המסוים הזה היה בכלל נחוץ. המשפחות זוכרות גם את האלמנט הזה. זיכרון איננו אתוס. זהו דבר מורכב שכולל גם את נסיבות המוות. הנסיבות אינן משנות את סיפור האתוס הכללי. הכול מצטרף לתמונה אחת. זוהי המצבה". (אונ' בר-אילן וערוץ ד"ר עליזה לביא ): "התבנית אמנם זהה, אולם 10 התוכן - המילוי - שונה... בסרטים, בטלוויזיה ובסיפורים המוקרנים אנשים מחפשים את המקום האישי-הפרטי. אני רואה פחות מקום לצורך בסיפורי 'מורשת קרב'. החומרים שמרכיבים את יום הזיכרון אינם עוד מקשה אחת. זאת אף שהמבנה הכללי שלהם נשאר בסופו של דבר זהה. מבחינת העובדות, קיים הבדל בין התכנים בבתי ספר שונים; אפילו בשירים ובטקסטים שנבחרים להיות מושמעים. יש הרבה כעס וביקורת ציבורית. גם פוליטית. זה יבוא לידי ביטוי בכל הסרטים. גם באלו הפרטיים והאישיים שמצולמים על ידי המשפחות. אנשים מחפשים את המקום האישי-הפרטי בסרטי הטלוויזיה המוקרנים ובסיפורים. על כן אני רואה פחות מקום לסיפורי 'מורשת קרב'". : "הטענה היא כי הזיכרון הוא דובדבני אלמנט בעל ביטוי קונקרטי. אנדרטאות למשל. הסרטים הם אלו שמכוונים את המיתוס. כשהם נשברים - נוצרים חדשים. בקולנוע הישראלי הסרטים מייצרים את האתוס. דווקא הפולחן, זה של 'המוות הראוי', 'המוות הנכון' או 'המוות ההרואי', הוא זה שעבורו בונים אנדרטאות". אשר לדרך העלאת הזיכרון, תמכה בהזכרת הפרטים, טלי ליפקין-שחק "כי דווקא אותם, את הפרטים, הזמן משכיח ומאבד. את מי מעניינים עוד אלה חומרים שאינם ? סיפורי גבורה מדברים כבר לדור הנוכחי. אולי דרך ה'עדות' שנוקט 'יד ושם' בטיפול בזיכרון השואה דווקא, דרך הסיפור האישי, אולי זהו הפתרון ולא הגלוריפיקציה של הסיפור". הפוליטיקה, הן זו המצומצמת והבנאלית והן זו הרחבה יותר, לקחה אף היא חלק בדיון הכולל. "פוליטיקה" אינה נבחנת מהזווית של הכנסת והממשלה בלבד, אלא היא גם זווית התגובה הציבורית והאישית למוות, לשכול ולטיפול התקשורתי-ציבורי בהם. (עיתונאי 'הארץ') דניאל בן-סימון הוביל בטיעוניו את ההיבט הפוליטי. לדעתו התקשורת מייצגת את הלך הרוח הציבורי "וזה טוב, כי דווקא בגלל זה על כל מוות תהיה ועדת חקירה. ואין חברה בריאה יותר מזו". העלה תהיות דווקא מתחומים אבי בניהו אחרים לחלוטין: "לאחרונה החלה התקשורת לעסוק במה שנקרא 'החצר האחורית של השכול', בהתאבדויות ובתאונות. גם זה לא תמיד היה... נושא שעדיין לא עוסקים בו, אלה הם מנהגי האבלות של מי שבחרו ללכת עמנו בדרך הקשה: ההרוגים הדרוזים, הנוצרים והערבים, שעדיין אין התייחסות למנהגיהם ורצונותיהם". העלה את סוגיית תפיסת בן-סימון "המוות הראוי": "יתכן שהזיכרון אינו מה שהיה. ייתכן שהמוות היום פחות הרואי מפעם. אני משער שהיום הורים לא ישלימו עם מות בניהם ויגרמו לכך שכל שלטון ישלם בכיסאו הפוליטי בעד טעויותיו... כשהמוות מצטייר כלא מוצדק, הוא יפיל כל ממשלה". (כמו אחרים במהלך דניאל בן-סימון הערב), שדחף בדבריו לעבר הדיון הפוליטי העכשווי, העלה את שאלת "מדרוג המוות": "האם יש לכרוך את מות חיילי צה"ל עם חללי הפיגועים טוענת טלי ליפקין-שחק ואחרים?". שיש מקום למדרוג הזה בכל הנוגע ליום הזיכרון לחללי צה"ל: "נופלי צה"ל שונים וראויים לשוני הזה משום שהם נפלו ומתו בשל חוק המדינה. הם לא הלכו מרצונם לבלות בדולפינריום דווקא בעד: "יש בן דרור ימינילמשל". לי בעיה עם מדרוג המוות. צריך לדעתי לאחד את הכול". תגובות הקהל היו נייר הלקמוס הטוב ביותר לדברים שנאמרו בארבע וחצי שעות הסימפוזיון, אם כי אחדות דעים איתי לא הייתה שם. אולי דבריו של - "בסופו של דבר תפקיד לנדסברג התקשורת הוא לאזן בין הפרטי לציבורי" - הם הפתרון הראוי, ואולי דווקא דבריה של יועצת ראש הממשלה , ורד סוויד גב למשפחות השכולות שישבה כל הערב בקהל והאזינה, עשויים לספק תשובה כלשהי: "עצם קיום הדיון הציבורי בנושאים הללו קריטי, חיוני וחשוב ביותר". שמואל דובדבני: "בקולנוע הישראלי הסרטים מייצרים את האתוס"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=