19 101 גיליון 2025 תשרי תשפ"ו, ספטמבר "מלאכותית" שמנכיחה נוכחות זרה בלב מרחב מוסלמי. לפיכך, היא הופכת ליעד קיומי: לא פרטנר לדיאלוג, אלא מכשול שצריך להיעלם. מיתוס הכיבוש ותודעת ההתנגדות המשטר האיראני משתמש בכוחו התיאולוגי ליצירת נרטיב שבו השיעים אינם עוד מיעוט נרדף, אלא נושאי הגאולה של האנושות. מתוך הסיפור הזה צומחת תודעת ההתנגדות: לא עוד נרטיב של קורבנות — אלא תביעה פועלת לגאולה באמצעות מלחמת קודש. ישראל, כסמל לחילוניות, קולוניאליזם ומערביות, הפכה ליעד המרכזי. השנאה כלפיה מגויסת לא דרך רגש ספונטני — אלא כמרכיב מובנה, יסוד אידיאולוגי הכרחי לשיבת המהדי. החות'ים בתימן מצטרפים למערך הזה, על אף ההבדלים התיאולוגיים ביניהם לבין השיעה התריסרית. גם הם מאמצים את הסיסמה הקנאית — “מוות לישראל, קללה על היהודים” — ושואבים השראה מהתפיסה לפיה השנאה ליהודים היא תנאי לתיקון עולמי. המוטציה האלימיניסטית פרופ’ דניאל גולדהאגן תיאר אנטישמיות מסוג חדש — כזו שאינה שואפת לדיכוי היהודים, אלא להשמדתם הפיזית. באמצעות מקורות שיעיים מוקדמים כמו דבריו של האימאם השישי ג’עפר א-צאדק, ) לפיהם, יושמדו היהודים על ידי 765-702( תושבי קום (עירם של חכמי הדת השיעים, י.ס) הרפובליקה האיסלאמית מעניקה לגיטימציה דתית להשמדת יהודים, לא רק לישראל כמדינה. המסר הזה, פעם נישא בין מסגדים והלכות שוליים, כעת מופץ בהמונים דרך עיתונות המשטר כמו "כיהאן", ובעיקר — דרך הרשתות החברתיות. הרצון להשמיד את ישראל, שמוצג כלפי חוץ כהתנגדות לציונות, הפך לחלק מתשתית אסכטולוגית — תהליך גאולתי שמסתיים בחיסול "הישות המלאכותית" בלב האומה המוסלמית, ובעקבותיה העם היהודי כולו. עם הדחת השאה והשגת "המטרה הראשונה", ואחריה באופן חלקי שתי המטרות הנוספות )1983 באמצעות "גירוש" האמריקאים ( ) מלבנון, עברה 2000 ואחריהם הישראלים ( הרפובליקה האיסלאמית לשלב הבא: כינון טבעת של שלוחים סביב ישראל. חזבאללה בצפון, חמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה, והחות'ים מדרום — כל אלה גויסו כשליחים רעיוניים במשחק משיחי עתיר חזון. חמאס, תנועה סונית, שויכה לשירות המהפכה השיעית כחוד חנית בקרב על ירושלים. הם עצמם החלו לכנות את אנשיהם "שיעה". הקרבה ניכרה לא רק באידיאולוגיה, אלא גם בפרקטיקה: הלווייתו של סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, נערכה ממסגד שיעי (!) בלב ביירות. הדרך להשמדת "השטן הקטן" כללה שלושה שלבים ברורים: הטבעת — סגירת מעגל סביב ישראל דרך שלוחי טרור אזוריים. הטילים — פיתוח מערך בליסטי מדויק, כולל טילים ארוכי-טווח המסוגלים לפגוע בכל נקודה בישראל. הפצצה — נשק גרעיני שישלים את שחרור האנושות מהעריצות ויבטיח שיבת ה"מהדי" המובטח, ויספק לרפובליקה גם "תעודת ביטוח שלטונית". כל אחד מהמרכיבים הללו מקודם בהתמדה לאורך עשורים, ולמרות סנקציות ולחצים בין-לאומיים — איראן לא הסיטה את עיניה מהמטרה: פתרון סופי למשטר הציוני, אותו היא תופסת כמכשול גאולי ולא כיריב פוליטי גרידא. מבצע "עם כלביא" ושיבוש המסע המשיחי האסטרטגיה האיראנית, שנבנתה בסבלנות לאורך שנים, ספגה מכה קשה במהלך ימים נחלשו 12 מבצע "עם כלביא". בתוך משמעותית היכולות של שלוחות טרור רבות, תוכניות הגרעין והטילים ספגו מהלומות כואבות, וחזון "השטן הקטן כקורבן סופי" נראה פתאום רחוק מתמיד. עם זאת, מדובר בניצחון נקודתי בקרב — לא בהכרח בשינוי מאזן קיומי. המשטר האיראני עדיין רואה במאבק נגד ישראל לא עניין פרקטי של אינטרסים, אלא יעד עקרוני, משיחי, אמוני. מדובר בתפיסה אידיאולוגית שמייחסת לישראל לא פחות מתפקיד שורש הרוע — ומכאן, הדחיפות בהכחדתה. המאבק, בסופו של דבר, הוא מאבק רעיוני – תיאולוגי. לפחות, מהצד של הרפובליקה האיסלאמית. חשוב להבין — במונחים של המשטר בטהראן, ישראל אינה עוד מדינה אלא מהות שמיימית שיש לבער. כל עוד מתקיים משטר האייתוללות, יימשך גם המסע לגאולה המובטח, אשר מבחינתם אינו שלם ללא חיסול "השטן הקטן". המערכה המזרח-תיכונית היא, בעיניהם, הרבה מעבר לסכסוך טריטוריאלי. מדובר במאבק בין טוב לרע, בין אמונה לכפירה, בין שליחיו של המהדי לבין אויביו — ובמאבק כזה, הפשרות אינן קיימות. אולי מתוך הבנה זו, עלינו לגשת למציאות לא עם תקווה תמימה לשינוי מיידי, אלא עם נחישות עמוקה, שיקול אסטרטגי, ובעיקר — אמונה בעתיד טוב יותר משלנו. עתיד שבו לא הכחדה תוביל את חזון הגאולה, אלא פיוס. לא רובה — אלא מילה. מוות לאמריקה, מוות לישראל. שריפת דגלי "השטן הגדול" ו"השטן הקטן" ברחובות טהרן. צילום: ויקיפדיה הדרך להשמדת "השטן הקטן" כללה שלושה שלבים ברורים: טבעת הפרוקסיז, טילים בליסטיים ונשק גרעיני
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=