18 101 גיליון 2025 תשרי תשפ"ו, ספטמבר רקע השהות הארוכה במקלטים ובממ"דים, שאפיינה את חודשי ההסלמה האחרונים, הולידה אצל רבים מהציבור הישראלי הרהור נוקב: מדוע דווקא איראן, הרפובליקה האיסלאמית ושלוחיה בתימן ובעיראק, רואים בישראל אויב עיקרי? בניגוד לסכסוך הממושך וההיסטורי מול הפלסטינים — שנטוע בעימות פוליטי, דתי ולאומי בן יותר ממאה שנה — הקונפליקט מול איראן נראה פחות מובן מאליו. הרי ההיסטוריה המשותפת של העמים הכירה שיתופי פעולה: החל ממגילת אסתר והתמיכה של כורש, דרך קיום יהודי תוסס באימפריה הפרסית, ועד לברית האסטרטגית עם השאה הפרסי בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אך כל אלו קרסו באחת עם נפילתו של השאה והקמתה 1978 בחורף של הרפובליקה האיסלאמית. השינוי היה חד, חסר פשרות ומוביל לשנאה יוקדת. הסיסמה שכבשה את הרחובות — "מוות לשאה, מוות לאמריקה, מוות לישראל" — הפכה לקו מדיני ולתשתית רעיונית. ארצות הברית הפכה ל"שטן הגדול", וישראל — ל"שטן הקטן", אויבת הקיום שדינה השמדה. ההקצנה הזו לא הוקלה גם מול אויבים משותפים דוגמת סדאם חוסיין, ולא נרגעה עם הסכמי שלום אזוריים. להפך: ככל שישראל התקדמה בהסדרים, כך העמיקה איראן את שנאתה, והמסלול המשיחי שלה התעצם. גם כאשר מצטרפים למשוואה החות'ים מתימן, שההיסטוריה של יהודיה כללה אלפי שנות שכנות עם ביטחון סביר, נדמה שהשנאה אינה ניתנת להסבר פוליטי רגיל. כך שבהיעדר היגיון מדיני ברור, עולות תהיות עמוקות יותר — תיאולוגיות, תרבותיות, ואולי אף מיסטיות. ימות המשיח של "המדוכאים עלי אדמות" הזרם השיעי, מיום היווסדו, נשא עימו את מורשת המיעוט הנרדף — מושפל, מדוכא ולעיתים גם נטבח ביד הרוב הסוני. במשך אלף שנים, מאז היעלמותו של מוחמד אלמהדי, חי הציבור השיעי בתחושת גלות נמשכת, ממתין לשובו של האימאם הנעלם שיגאל אותו. חומייני, אבי המהפכה האיסלאמית באיראן, היה בעיני מאמיניו לא פחות ממבשרו של עידן הגאולה. בכתבי ההגות שלו, בעיקר ברעיון "ולאית אלפקיה" (שלטון חכמי הדת), הוא עיצב חזון חדש בו תם עידן ההמתנה — והוא, האימאם החדש, נועד להוביל את העולם השיעי לימות המשיח. פרופ’ זאב מגן היטיב להמחיש את השינוי: אם המסורת השיעית ראתה בחסיין דמות סבילה, בדמותו של ישו, הרי שחומייני אימץ מודל חדש, מהפכני, נוסח צ’ה גווארה — דמות שמובילה את מאמיניה לקרב עקוב מדם נגד העריצות. הוא העניק לעצמו את התואר הקדוש “אימאם” — תואר שאף מנהיג שיעי לא העז ליטול לפניו. השאיפה המשיחית, שעד אז הייתה סבילה, קיבלה תנופה רדיקלית: לא עוד המתנה לישועה — אלא יצירתה באמצעים פוליטיים וצבאיים, דרך הקמת הרפובליקה האיסלאמית. על אף שלכאורה חומייני קרא לאחדות עם הרוב הסוני, עיקר עולמו הופנה כלפי "השטן" — שני כוחות מאיימים: אמריקה ("השטן הגדול") וישראל ("השטן הקטן"). את ההתנגדות הזו תרגם המשטר למערך מורכב של שליחים חמושים — בראשם חזבאללה — שמטרתם המוצהרת הייתה להרחיק את "השטן" ממוקדי השפעה אזוריים. דגל חזבאללה — יד אוחזת ברובה מעל כדור הארץ ולצידה פסוק קוראני — לא מותיר ספק: מדובר בתנועה גלובלית שייעודה אינו הגנה על לבנון, אלא ניהול מלחמת קודש מתמשכת. בתפיסה הזו, ישראל אינה רק יריב טריטוריאלי — אלא סמל גאוותני של המערב, ישות למה שליטי איראן כל כך שונאים אותנו? המשטר האיראני משתמש בכוחו התיאולוגי ליצירת נרטיב שבו השיעים אינם עוד מיעוט נרדף, אלא נושאי הגאולה של האנושות. מתוך הסיפור הזה צומחת תודעת ההתנגדות: לא עוד נרטיב של קורבנות — אלא תביעה אקטיבית ישראל, כסמל לחילוניות, קולוניאליזם ומערביות, הפכה ליעד המרכזי*לגאולה באמצעות מלחמת קודש רס"ן (במיל') עו"ד קובי סגל* : בטהרן חוגגים את יום ירושלים בשריפת דגלי ישראל. צילום: ויקיפדיה 2016 הסיסמה שכבשה את הרחובות - "מוות לשאה, מוות לאמריקה, מוות לישראל" - הפכה לקו מדיני ולתשתית רעיונית קובי סגל עו"ד, סופר והיסטוריון המתמחה במערכות מודיעין *בקיצור הכתבה ועריכתה, נעשה שימוש התוצר אושר ע"י הכותב .ChatGPT חלקי בוהעורכים.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=