6 848 שער א', יחידה 2023 , סיון תשפ"ג, יוני 94 גיליון במחברת שאני שומרת מאז, אני מוצאת: , טבריה. מצב הרוח 407 ,' , שיכון גרב"ט אשר בבית ירוד, מלאי התמרמרות. לחייל אין אבא, אמא שבורה, האחות מחזיקה את הבית. , התחיה 2174824 , מספר אישיזינגר אפריים , כפר סבא, הורים מבוגרים, אבא חולה ומרותק 20 למיטה, אמא מחזיקה יפה מאד, שמחה לביקור. , טבריה. מצב הרוח 25 ' , שכון גרב"ט גדעון נחום בבית ירוד מאד, מסרבים להאמין. מקווים שיהיה טוב, היה ביקור קשה. עפולה עילית. משפחה 22 , הגולןסמל יוסף דני מרובת ילדים, עוד בן משרת בסדיר, בשריון. , קיבוץ מענית.סמל משה מנחם חיפה, מעוז ציון, ירושלים, נס ציונה, תל אביב, חולון. משפחות גדולות, משפחות קטנות. אנשים שלא נפגשו מעולם, ופתאום יש משהו שמאחד אותם, משהו שמייחד אותם, והוא חזק מכל. האנשים שונים ורק החלומות בלילה כל כך דומים, וסערות הנפש ביום. הכתובות הסתמיות מן המחברת – הופכות לי לבית. המשפחות הזרות – לקרובי משפחה. בתוך הרשימה של אנשי היחידה ששירתו במוצב יוליוס , בן יחיד, להוריואלפרד אקסלרדהחרמון, , הורים מבוגרים, ניצולי שואה, בודדים ואמיליה בארץ זרה, שהיא עכשיו ביתם. מפקדים שניסו לבקר שם, מסרו שהם אינם פותחים את הדלת. באתי לשם, התקרבתי לבית, אישה אחת, אמא של אלפרד, הציצה מהחלון, ראתה אותי ומיהרה לנעול את הדלת. בפעם הבאה באתי לבושה אזרחית, הדלת נפתחה, פגשתי את אמיליה. היא הביטה בי בעיניים גדולות ושאלה רק שאלה אחת: "למה שלחתם אותו לשם"? אני מביטה בה חזרה בעיניים רטובות, לוקחת את ידה ושותקת. יום אחד מפרסם ה'טיימס' את תמונותיהם של השבויים בסוריה, אנחנו מתגודדים ומנסים לזהות את הפנים. אני ממהרת למשפחות, מחבקת את הצילומים כמו היו תיבה של אוצרות אבודים ועוברת מבית לבית לזהות את התקווה שהילד עוד חי. "שימי זהו יזהר, שימי זהו אבי, זהו אפרים". אני מאושרת איתם ורק בסוסיתא מתחילה לשים לב שכמה משפחות זיהו את בנם, באותה הדמות המצולמת שגם משפחות אחרות זיהו כבנם... האם להעמיד אותן על טעותם? האם לנטוע בהם את הספק? אני שותקת, מחליטה לא לקחת מהם את הדבר האחרון שעוד נותר להם – התקווה. בא עם רשימת הנרי קיסינג'רמאוחר יותר שמותיהם של השבויים. כולם היו שם ברשימה, כל אנשי היחידה ממוצב החרמון. כולם, רק פרדי של יוליוס ואמיליה לא היה ברשימות. קצת לפני השחרור שלי מהצבא, מפקד היחידה מתקשר, "את מכירה את כל המשפחות, את נוסעת איתי לשדה התעופה – הבנים חוזרים". איזו שמחה זאת הייתה. כל דפיקות הלב של החודשים האלה הקישו חזרה בחדרי הלב, כל הדמעות זלגו לחיוכים, כל החרדות לשמחה וכל הלילות הרדופים המשפחות מתחילות להתקשר למשרד ואנחנו חסרות אונים, לא יודעות מה להשיב. טלפון ממפקד היחידה – אני נקראת ללשכתו. "זאת רשימת חיילי המוצב וכתובותיהם", הוא אומר. "אני נותן לך נהג ומכונית סוסיתא, סעי לבקר את המשפחות". "מה להגיד להם?", שואלת. הוא שותק, ואז אומר, "תעודדי אותם". , אני יודעת לשלוח 55 למדתי כבר לטפל בטפסי ממתקים לחיילים בודדים. אני לא יודעת מה להגיד למשפחות החרדות, ליקר להן מכל. הלב דופק ואני מוצאת עצמי רועדת למרות שהחימום בסוסיתא עובד. אבל, יודעת שזהו צו השעה. אלוהי המלחמות פתח לנו חזית חדשה ודווקא אני נשלחת להתייצב שם. יוצאת לדרך - ממבשרת ציון לראש פינה, מנתיבות לצפת, מכאב לחרדה, ומייאוש לתקווה. אני עוד זוכרת את הדלת הראשונה. עמדתי מולה שעה ארוכה, הלב בפנים דופק בפראות והיד דופקת בשקט על הדלת. אני נכנסת. מטר של שאלות נופל עלי – כאילו שיש לי תשובות. המשפחות מחפשות כל בדל של מידע – כאילו היה זה צוהר ראשון אל האור. המשפחות מבקשות דבר מה להיאחז בו – כאילו איזה מצוף שניתן לקשור אליו את סירות התקווה. ולי הייתה רק רשימה של שמות וכתובות של חיילי המוצב, וסוסיתא לבכות בה בדרך חזרה לבסיס. ...משהו להיאחז בו... בעיניים רטובות... ושותקת כל הדמעות זלגו לחיוכים, כל החרדות לשמחה וכל הלילות הרדופים למציאות של חלום זיכרונות מאותה מלחמה שימי תלמי* , יום הכיפורים, שבת בבוקר – קוראים לי לחזור ליחידה. 73 אוקטובר . מבעד לערפל הקרב, מבעד 848 אני חיילת בשרות סדיר ביחידה לערפל, הופכת השמועה לאמת אכזרית – מוצב החרמון נפל. ותקווהצער אנחנו יודעים להלל את הגיבורים, אנו יודעים לכאוב עם הנופלים, אך אנו מסרבים להיות עם אלה שכשלו. יוצאת לדרך - ממבשרת ציון לראש פינה, מנתיבות לצפת, מכאב לחרדה, ומייאוש לתקווה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=