52 2022 , אדר ב' תשפ"ב, מרץ 91 גיליון | , כתב ראש ממשלת 1951 בדצמבר 30 ב־ ישראל דוד בן־גוריון ביומנו, "ראובן מציע מוסד מוסמך שיעסוק בהגנה בארצות ערב, בהכנת כלים לבריחה מארצות מזרח אירופה... ביון על מצב היהודים בארצות שאין לישראל בתוכן מגע ישיר עם היהודים, גם הצלת רכוש יהודי בארצות שונות שמהן ברחו...". משפטים ספורים אלה, המתארים את הצעתו של ראובן שילוח, מבכירי ההגנה וממקימי קהילת המודיעין הישראלית, מהווים את האזכור המתועד הרשמי הראשון של ארגון ממשלתי, אשר לימים ייוודע בתור אחד הגורמים שעלה בידם להבקיע את מסך הברזל, ולהביא לעלייתם של כמיליון וחצי יהודים ובני משפחותיהם מברית־ המועצות ומהמרחב הבתר־סובייטי. יתרה מזאת, לזכותו של ארגון זה, המוכר כיום באחד משמותיו הרבים, "נתיב", תירשם הבאתם ארצה של למעלה משני מיליון יהודים, מתוך שלושה וחצי מיליון שעלו לישראל מאז הקמתה בשנת .1948 קריאת תיגר על הדב הסובייטי במחצית השנייה של שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, לא ניבאו טובות ליהודים: בארצות ערב, ההמון הזועם שפך עליהם את חמתו, בגין התבוסה במלחמת השחרור של ישראל. במדינות מזרח אירופה – ברית־ המועצות של סטלין וגרורותיה הסוציאליסטיות, החלו לקדם מדיניות אנטישמית מובהקת ולראות ביהדות גיס חמישי. ובכל זאת, מדינת ישראל הצעירה, שמדינות הגוש המזרחי היו בין הראשונות לכונן עימה יחסים דיפלומטיים, אף קיוותה כי יהודי מדינות אלה יוכלו לעלות לישראל באין מפריע. תקוות אלו עמדו מאחורי בחירתה המודעת להימנע מהעלאת הסוגיה היהודית לדיון בין־לאומי-פומבי. כל זה לא קרה. מדינה קטנה וענייה, הנלחמת על קיומה הממשי, בוחרת לקרוא תיגר על אחת משתי מעצמות־העל של אותם הימים. מעצמה, שלא רק החלה כבר להפגין עמדות אנטי־ישראליות ברורות, אלא גם נודעה בהתנהגותה הדורסנית כלפי יריביה. באותם הימים לקריאת תיגר זאת לא היה כל גיבוי יהודי או בין־לאומי. אך התעוזה והאמונה, התמימה אולי, שהתביעה הישראלית לחופש העלייה תישא פרי, מעלות סימני שאלה רבים באשר למניעים שעמדו מאחורי ההנהגה הישראלית בבואה לקבל את ההחלטה הגורלית, על תחילת הפעילות היזומה. בהיעדר תיעוד רלוונטי, נותר רק לשער כי הקשר הרוחני של מנהיגי מדינת ישראל, שברובם המוחלט היו בשר מבשרה של היהדות הרוסית על פזורותיה, והמודעות הברורה שיהודי מזרח אירופה בכלל ויהודי ברית־המועצות בפרט, לא איבדו את כמיהתם למכלול יהודי-לאומי – היוו את המניע המוסרי לפעולה. היה ברור כי אין בכוונתה 1950 כבר בראשית של ברית־המועצות לאפשר את עליית היהודים משטחה לישראל. לפיכך, קברניטי המדינה החלו, בהזדמנויות שונות פומביות יותר או פחות, להשמיע אמירות בדבר חובת הפעילות למען היהדות הסובייטית וההכרח הלאומי לאפשר את עלייתם של יהודי מזרח אירופה. במשך שנים רבות, פעלו שני הגופים "נתיב" ו"בר" כישויות (יחידות או אגפים) מקבילות בתוך מסגרת־על אחת, נטולת שם הלכה למעשה, שאותה כינו תחילה "נתיב", ולאחר מכן "נתיב־בר". "מוסד מיוחד במרות הממשלה בלבד": מסכת השמות והכינויים חלק א'של "נתיב"/ דר' נתי קנטורוביץ' ראש תחום מידע ומחקר, "נתיב – משרד ראש הממשלה" נהוג שכל מסגרת או גוף ממלכתיים מתהדרים בשם. הרי מדו־ בר בחלק מהזהות הארגונית ומורשתה. לשם, כמושג, יש גם תוקף משפטי. לעיתים למסגרת זו או אחרת יש מספר שמות: השם הר־ שמי, השם המוכר ברבים, ואף לפרקים, גם כינוי או שם חיבה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במסגרת הפועלת או נאלצת לפעול בחשאיות. כזה הוא בדיוק המקרה של "נתיב" – מסגרת ממלכתית שבמשך רוב שנותיה לא נשאה שם רשמי ונודעה בשורה של כי־ נויים ושמות קוד, רשמיים, גלויים, גלויים למחצה ואף חשאיים, שאחד מהם, "נתיב", הפך בסופו של דבר לשמה הרשמי. ראובן שילוח – זיהה את הצורך (ארכיון המל"ם)
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=