42 2022 , אדר ב' תשפ"ב, מרץ 91 גיליון | דעה אישית על פטפטת ומה עם המשפט ומערכת המשפט? דן אלדד ישבתי באודיטוריום, בערב העיון בנושא, "הפטפטת מול שמירת הסוד". השאלות שבהן דנו הדוברים על הבמה עסקו בתקשורת, בגורמי הביטחון, בקהילת המודיעין, וביחסם של כל הגורמים הללו לערך של שמירת סוד. במקבילית הכוחות הזו, האמורה לתת את הפתרונות להתנגשות האינטר־ סים המתמידה, יש עוד גורמי השפעה: המשפט ומערכת המשפט. גדלתי בשני העולמות האלה. שירתי שנים, בסדיר ובמילואים, בחיל המודיעין. סיימתי לאחרונה שלושה עשורים של עבודה בפרקליטות המ־ דינה, בין היתר בתחום הביטחוני. הדיון באותו ערב כמובן עניין אותי, ועורר מחשבות, חלקן נוגות, אצל מי שגדל בשני הבתים הללו, ובגר. אנסה לשתף כאן בחלק מהמחשבות שעלו בראשי במהלך הערב. כולנו צפינו, במידה גדולה של עניין, ביחסה של ארצות־הברית כלפי יונתן פולארד. ראינו את התעקשות גורמי המודיעין להתנגד לשחרורו המוק־ דם. הבנו שהלחץ שלהם היווה, כנראה, משקל נגד משמעותי לבקשות וללחצים לשחרורו, מכיוון ההנהגה הישראלית, לדורותיה. יחס מקל וסלחני מדי... היחס לפולארד אינו חריג. בארצות הברית מרגלים נכלאים עד יומם האחרון. למיטב ידיעתי, לא קיימת אסכולה רצינית בקהילתה המשפטית, הרואה בגישה זו ענישה "אכזרית או בלתי רגילה", האסורה על פי התיקון השמיני לחוקה. איש אינו חושב שיש בעיה בכך שאנשים, כמו אולדריץ' איימס או רוברט הנסן, מוחזקים במתקני כליאה, רוב הזמן בבידוד, ללא שום בדל של תקווה שיום אחד יראו את העולם שמעבר לסורגים. בישראל, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, כתב שמאסר עולם, ללא תקווה לשחרור, הוא עונש הפוגע בכבוד האדם, ולכן אינו חוקתי. העו־ שנות 18 נש החמור ביותר בישראל נגזר על הבוגד מרדכי ואנונו, שנידון ל־ מאסר, וריצה את כולן, ללא שחרור מוקדם. עונשו נתפש בחלקים רחבים של הציבוריות הישראלית כאכזרי, בין היתר משום ששהה חלק גדול מה־ זמן לבדו. הציבור מתייחס בספקנות לעמדת גורמי הביטחון, על־פיה הסו־ דות שבידיעתו של ואנונו עדיין רלוונטיים, ושיש לו כוונה לפרסם גם אותם. בכל פעם שהצגנו לפני שופטי בית המשפט העליון את המידע המוכיח את אקטואליות הסיכון, הם אישרו שעמדה זו נכונה ומבוססת, ולכן הותירו על כנן את המגבלות המוטלות על יציאתו לחו"ל של האסיר המשוחרר. האם הציבור סמך על השופטים או על הפרקליטות, והבין שמדובר בהתמודדות עניינית עם סכנה מוחשית לביטחון המדינה? בעניין אחר עלה חשד על־פיו ראש אמ"ן לשעבר חשף בפני עיתונאים את זהותו של מקור. במישור האזרחי, חשד זה התבסס עובדתית, בפסק בוררות מאת המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס. במישור הפלילי, היועץ המשפטי לממשלה סגר את התיק נגד ראש אמ"ן, בשל זכויותיו הר־ בות של האלוף בדימוס, גילו ותרומתו לביטחון המדינה. הכיצד ניתן יהיה לבוא בטענות לגורם זוטר, שנכשל בשמירה על סוד, כשאין מבררים את הטענה שהבכיר ביותר במערכת, מי שאמור היה להיות ראש וראשון לשו־ מרי הסוד, ביצע את העבירה החמורה ביותר, והסגיר ביודעין מקור אנוש, דבר שהביא, לפי הנטען, למותו של אותו אדם? ועוד דוגמה, בכירים בשירות החוץ חשפו מידע בפני כתב, מתוך שיח אסטרטגי עם ארצות הברית, דבר שהביא את הממשל האמריקאי לזעם גדול כלפי ישראל. הטיפול באותם בכירים היה בדין משמעתי בלבד ובע־ נישה מקלה שאפשרה להם להמשיך ולייצג (בהצלחה רבה, יש לומר) את המדינה בבירות העולם. הדוגמאות הללו מלמדות כי לערך שמירת הסוד הביטחוני אין במע־ רכת המשפט את אותו מעמד שיש לערך ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, ההגנה על המערכות הציבוריות מפני נגעי השוחד והשחיתות, ואפילו ההגנה על קופת המדינה מפני עברייני מס. מקורות הדלף אשמים... מערכת המשפט אינה פועלת בחלל ריק. היא תבנית נוף מולדתה, המולדת שבה סודות מדינה נלחשים "בין חברים" ושמירה על ביטחון מידע נתפשת כהתנהלות מיושנת. לא פעם, מתגלה בישראל סנטימנט ציבורי ותקשורתי משמעותי לטובת חשודים ונאשמים. היחס המשפטי המקל מתבסס על תפישה חברתית וציבורית כזו. הוא נבנה גם על כך שיש לא מעטים המזדהים אידיאולוגית עם החשודים. כך, מתנגדים לשליטת ישראל ביהודה ושומרון – הקלו ראש במסירת תוכניות מבצע סודיות לעיתונאי, משום שלא חשבו שהמבצע שנחשף צריך היה להתקיים, ואנשים הרואים עצמם כמי שמזדהים עם ההתיישבות באותם אזורים תמכו בחיילים שהע־ בירו מידע על פעילות צבאית מתוכננת. י � תהיה זו טעות להגן על סודות המדינה באמצעות פגיעה בחופש הע תונות. חופש הביטוי הוא ערך עליון, הבסיס לקיומו של כל ערך חברתי אחר ולהגנה עליו. אני חושב שצריך לשמור על חופש הביטוי וחופש הת־ קשורת מכל משמר. דיון חשוב בפאנל עסק בעיתונאי ובאחריותו שלו לפגיעה בסוד. בעיניי זה דיון מעניין, ערכית ואתית, אך זו טעות להתמ־ קד בעיתונאי. נקודת המוצא של המערכת הציבורית, בדיונה בשומרי סוד שמעלו בתפקידם, היא כי העיתונאי אינו אחראי, וכי מרגע שהמידע הגיע לידיו, אין עליו שליטה. כשם שיש להגן על העיתונאי וחופש עבודתו, בשל קדושת חופש הביטוי, יש לתבוע אחריות משותפי הסוד. נקודת המוצא חייבת להיות שאין לחקור את העיתונאי על מקורותיו ואין להפיק במסגרת חקירה מידע שממוקד בו ומנסה לאתר את מקורותיו דרכו ודרך התק־ שורת שלו. עם זאת, אין מקום לרתיעה מפני איתור מקורות הדלף בתוך המערכות וקיום מערכות של בקרה עיתית וקבועה, כדי לאתר הדלפות ומדליפים. על ראשם של המתנגדים לחקירות ולבדיקות פוליגרף, בוער כובע ההדלפות. פ � למרות שהרגשתי מאוד נוח בקרב יוזמי יום העיון, שזעמו על "הפט טת" שהייתה מאוד אקטואלית באותו ערב, וכנראה תמשיך ללוות אותנו, איני סבור שאנחנו צריכים לאמץ את הגישה האמריקאית ולנהוג באנשים כפי שנהגו ביונתן פולארד. עם זאת, בהחלט יש מקום לנטוש את קו הקיצון השני, אם חפצי חיים אנחנו.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=