40 סיפור אישי 2019 / אוגוסט 84 / מבט מל"מ / גיליון זה היה המקרה בו יסופר להלן. ובכן, בעת ההיא שימשתי כרכז השטח באזור רפיח. יום אחד הגעתי לעת ערב מבאר-שבע, לאחר יום פגישות ופעילות, וכשנכנסתי בשער הממשל הצבאי ברפיח, אמר לי החייל השומר בשער, כי ישנה גברת ערבייה היושבת בשער מהבוקר ורוצה לפגוש את קפטן טובי, שזה היה כינויי בשטח. לדבריו, כל הניסיונות להרחיקה בטענה שאני לא שם לא הועילו. היא אמרה שהיא תמתין עד שאבוא. אשה נחושה ובודדה יצאתי מן המכונית וניגשתי אליה, אל מחוץ לשער. היא זיהתה, כנראה, וניגשה אלי. סקרתי אותה בסקרנות. לא היה זה מקובל שאשה ערבייה תגיע אל הממשל, ועוד לבדה. תמוה יותר היה שהיא בדואית, וזה היה חריג שבעתיים. הייתה לבושה בלבוש בדואי מסורתי, מעוטרת בתכשיטים ונזמים וכתובות קעקע ורעלה כבדה כיסתה את פניה, והותירו רק חריץ דק. "אללה יברך אותך בערב טוב, יא קפטן טּו ּבִי!" – אמרה בקול שקט. "ויברך גם אותך בערב טוב. כן, מה אני יכול לעזור לך?" שאלתי בתמיהה, "האם את לא מעדיפה לבוא מחר בבוקר?" "לא, לא. אני מחכה לך מהבוקר, ולא אלך עד שתדבר אתי," אמרה נחרצות. "טוב, ברוכה הבאה," אמרתי בסבלנות, שישב בצד 10 "ומי זה?" שאלתי כשילד כבן הדרך קם והצטרף אליה. "זה בן אחי, הוא עובד אתי ובא ללוות אותי." היה זה בהתאם לנימוס הערבי האוסר על אשה לצאת לרשות הרבים בלא לווית בן משפחה. הכנסתי אותה לממשל והושבתי אותה מחוץ למשרדנו, עד אשר הגיעה חיילת שהוזמנה על ידי, והביאה אתה לבקשתי גם אוכל ושתייה. רק אז הכנסתי אותם למשרדי והזמנתי אותם לרחוץ ידיהם ולאכול ארוחת ערב. היא סירבה ואמרה: "אנֲא טַנִי ּב עֲלַא וֲלָאַי ַּך! אני בת חסות של נשותיך! ולא אוכל ולא אשתה עד שתשמע אותי ותבטיח שתטפל בבקשתי." הייתה זו פנייה מסורתית מחייבת, שהבהירה לי כי היא במצוקה קשה. כמקובל, עניתי לה, כי היא הגיעה למקום המתאים ואני נותן לה את חסותי, אבל אשמע כל מה שיש לה לומר רק לאחר שהיא והילד יאכלו וישתו. רק אז הסכימה ולאחר שיצאנו אני והחיילת מן החדר הם אכלו מה שאכלו. כשסיימו הזמנתי אותה להיכנס לחדר העבודה לאחר שהזמנתי קפה. הילד נכנס אתה. חיים ומוות ביד הלשון הוצאתי את הילד והושבתי אותו עם החייל המאבטח את המשרד, שם למד לשחק דמקה. "בבקשה, אני לרשותך. מה אני יכול לעזור לך?" שאלתי אותה. "ביקשתי לדבר אתך ביחידות, כי בדברים חיים ומוות." אמרה והביטה לעבר החיילת. השפה שדיברה בה היתה בניב הבדואי ואני שלטתי בו היטב, לצד שליטתי בניב העזתי והספרותי. "הביטי, גברתי הנכבדה", הרגעתי אותה, "החיילת תשב אתנו כדי לשמור על כבודך. אבל אל תדאגי, כי היא לא יודעת ערבית ולא מבינה שום דבר. תוכלי לדבר בצורה במחצית הראשונה של שנות השבעים, שנים בהן הפח"ע גאה, הייתה עבודתו של איש שב"כ, בכל המקצועות, מטורפת. בוודאי ובוודאי שכאלה היו פני הדברים ברצועת עזה בכלל, ובעיר רפיח, בה שימשתי כרכז שטח, בפרט. בטרם הצליחו הרכזים והחוקרים למצות פרשייה אחת כבר היו שקועים בפרשייה אחרת. ולא תמיד היה העובד פנוי לבדיקת איכות של עשייתו. בנסיבות אלו קרוב לוודאי שנגרמו גם מעשי עוולה, שנעשו בתום לב, אך כאשר עלה חשש לעוולה עשינו כל מאמץ לתקנה. טוביה סולמי וְהָרְאָיָה – זֵר ּפִרְחֵי רֹתֶם כ נשים בדואיות בלבושן המסורתי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=