43 / מבט מל"מ / 83 ניסן תשע"ט / גיליון המשך בעמוד הבא מהצהרת בלפור. באוזניים ערביות, ההצהרה נשמעה קצת אחרת מאשר בעברית או באנגלית: היא הוכתרה "הבטחת בלפור", ולא סתם הצהרה; והמונח החמקמק למדי "בית לאומי" תורגם "ווטן קוומי" - מולדת לאומית, תוך שימוש בשתי המילים שתיארו לאומיות מתחדשת באוצר המלים של הערבית המודרנית. הדרישה שהבריטים ייסוגו במוצהר וללא תנאי הייתה הזיה הרת גורל. לו קמה בפלסטינה-ארץ ישראל אותה מערכת כלארצית, מושתתת על פוליטיקה ייצוגית, לו היה נערך מפקד תושבים, מתקיימות בחירות וקמים גופים מפלגתיים מודרניים, אולי הייתה ההיסטוריה מתגלגלת אחרת. אך לא כך היה. ההתעקשות על שלילת הכרה בקיום לאומי יהודי הותירה על כנה את הפוליטיקה החמולתית בציבור הפלסטיני. לא מוסדות פוליטיים חדשים, אלא "מועצה מוסלמית עליונה" מסורתית, בראשות חכם הלכה כביכול, המופתי הגדול, אמין אל-חוסייני. ההתעקשות הותירה מנהיגות מסורתית ואופוזיציה מסורתית; מערכת שמחזרה פיצולים ורק העצימה קנאות, יריבויות ושנאות, חלקן עוד מהימים שקדמו לנביא מוחמד. שלוש שכבות בחברה פלסטינית כשהחל המזרח התיכון לסעור מהזווית של העתיד להתרחש עם פרוץ , ניתן להבחין בשלוש שכבות 1936 המרד בבציבור הפלסטיני. הראשונה, העילית, הנכבדים, אל-אעיאן. כמה עשרות משפחות שהשתלבו עוד בממסד העות'מאני, והיו בחלקן בעלות ייחוס אסלאמי-ערבי. רוב בניהן היו בעלי קרקעות בכפר, אך ישבו בערים. עילית זאת צלחה בצורה חלקה את המעבר מהמערכת הע'ותמאנית לזאת המנדטורית, שלא חייב אותם להשתנות. אחיזתם בחברה ובכלכלה נשארה בעינה. הפוליטיקה שלה הייתה חמולתית מחנאית. קו ההפרדה בפוליטיקה הזאת עבר בין מחנה החוסיינים, ששלט ב"מועצה המוסלמית העליונה", לבין מחנה הנשאשיבים, שכוחו היה רב יותר בעיריות, כולל משותפות עם יהודים. אמין אל-חוסיני, המופתי הגדול, קיבל את משכורתו מהבריטים. הוא בנה את כוחו בעיקר על בסיס ליבוי המאבק ביהודים - בסיסמאות על הגנת ירושלים מפני מזימות הציונים, תוך קבלת גיבוי מארצות ערב והאסלאם. שכבה שנייה הייתה מעמד ביניים בצמיחה. משכילים חדשים, או בעגת הימים ההם, "אפנדיה" (בעגה הציונית, רווח בטעות המונח אפנדי ככינוי לנכבדי האליטה). זו קבוצה הולכת ומתרחבת של צעירים, שלמדו בבתי הספר התיכונים של ירושלים, שכם ויפו, וחלקם גם השתלמו בביירות, קהיר או בגדד. משענתם הכלכלית הייתה מקצועיות בשפה הערבית, ומשנתם הרעיונית הייתה פאןערבית ביסודה. בעוד ירושלים הייתה בירת החמולתיות, מרכזם של המשכילים היה בשכם, למשל בחדר המורים של מכללת אל-נג'אח. האפנדים המשכילים ניסו כוחם גם בהקמת מפלגה מודרנית, "אל-אסתקלאל" שקמה . אנשי "אל-אסתקלאל", 1932 רשמית בבהם עוני עבד אל-האדי, אכרם זעייתר, עיזת דרווזה וקדרי טוקאן, ראו עצמם ממשיכי דרכם של חלוצי הפאן-ערביות, וביקשו לראות בפלסטינה חלק מסוריה רבתי. הם הקימו סניפים בכל הארץ ועמלו להפוך את סדר הקדימות הפלסטיני על פיו: לא עוד שיתוף פעולה עקיף עם השלטון הבריטי בארץ ישראל כדי למגר את הציונות, אלא ראשית לכל מאבק בבריטניה, המעצמה שפיצלה את הערביות. פאוזי אל-קאוקג'י ההתעקשות על שלילת הכרה בקיום לאומי יהודי הותירה על כנה את הפוליטיקה החמולתית בציבור הפלסטיני. לא מוסדות פוליטיים חדשים, אלא "מועצה מוסלמית עליונה" מסורתית, בראשות חכם הלכה כביכול, המופתי הגדול, אמין אל-חוסייני.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=