42 2019 / אפריל 83 / מבט מל"מ / גיליון כל עם שמור אירוע שבו התעצבו תולדותיו מחדש, קיבלו תנופה או הנציחו טראומה. אצל הפלסטינים היו אירועי בבחינת מערבולת של הרס, 1939–1936 מוקד שאליו התנקזו זרמים קיימים, הסתחררו ושקעו מטה בסיבוביות קטלנית. מאירועים אלה לא התאוששו הפלסטינים עת ארוכה, אולי עד היום. החורבן שהמיטו על עצמם ללא 1948-1947 הביאם למבחן הגדול של סיכוי של ממש. יש להקדים ולומר, האחריות חלה בראש ובראשונה על הנהגתם. ועם זאת הפלסטינים קיבלו משר ההיסטוריה קלפים רעים - ודאי ביחס לקלפים שקיבלו שאר דוברי הערבית במזרח התיכון. כל החברות דוברות הערבית באזורנו חוו טלטלה עמוקה בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריהן. הן עברו אז מעולם עות'מאני-אסלאמי לעולם מזרח תיכונימודרני. כמעט כל ממדי החיים בחברות אלה עברו בתוך כך הגדרה מחדש: הפוליטיקה, הכלכלה, התרבות, החברה. כל אלה שבו והתעצבו במהפכה כוללת, שלא כאן המקום לדון בה. אלא שכל שאר החברות הערביות חוו זאת בתוך מסגרות חדשות, במדינות צעירות, במערכות של מוסדות חדשים מודרניים. תושבי מצרים, עבר הירדן, סוריה, לבנון, ועיראק נשלטו על ידי הבריטים והצרפתים, אך גם נהנו ממידה רבה של אוטונומיה. נפתחו להם אפיקי פעולה שאפשרו בניית חיים מתחדשים. בקהיר, בעמאן, בביירות, בדמשק ובבגדד קמו ממשלות ערביות, נבנו צבאות מקומיים, מערכות חינוך ומשפט, מפלגות פוליטיות, חוקות, פרלמנטים. נישאו המנונים לאומיים, הונפו דגלים ושאר סמלים של הגדרה עצמית. המעבר בתוך מוסדות וסמלים אלה ממסגרות מסורתיות לחיים ממלכתיים לא היה קל, אבל בהחלט אפשרי. הציבור היחיד במרחב דוברי הערבית שלא זכה לכך היה הפלסטיני. הבריטים הגדירו את הערבים בפלסטינה כאוכלוסייה שלבניה יש זכויות אזרחיות ודתיות, לא לאומיות ופוליטיות. ממשלת הארץ, שישבה בארמון הנציב בירושלים, הייתה בריטית. היהודים, ברוח הצהרת בלפור, הם שהוגדרו כציבור לאומי, ואכן השכילו להיבנות מכך. הישוב היהודי הקים מוסדות פוליטיים, מפלגתיים, תנועתיים, התיישבותיים, קדם-צבאיים, כלכליים, אקדמאיים, תרבותיים. אסון היהודים באירופה וסגירת שערי ארה"ב חיזק אותם בארץ ישראל. עליות דוגמת היקים ביצרו את מערכות החוק והמשפט. 30 בשנות ה- יצאו היהודים עם חומה 1939 –1936 מאירועי ומגדל, עם נמל תל אביב, עם פלוגות הלילה, עם "הגדעונים" - עם צה"ל בדרך. זה לא עזר ליהודים באירופה, אבל סייע לקראת המשך המאבק כאן בארץ. מנהיגי הפלסטינים לא השכילו אז לבנות קהילה ממוסדת גם ממה שאולי היה אפשרי. הצעות בדבר 20 הבריטים העלו עוד בשנות הכינון ממשלה כל-ארצית, יהודית ערבית. אלא שהדינמיקה הפנים-פלסטינית לא אפשרה פשרה כלשהי לפני שתיסוג בריטניה כליל המרד הערבי הגדול: קו פרשת המים בתולדות העם הפלסטיני הייתה כה מסחררת שהעילית הפלסטינית הוותיקה 1939 –1936 המערבולת של אירועי לא התאוששה ממנה עד היום. הקרע שהעמיק אז בין אגפי העם הפלסטיני החליף מאז צורות, אך הוא ביסס את הנרטיב הבולט – של שלילת פשרה על הארץ, ושל אי-הכרה בזכויות לאומיות של היהודים חגי ארליך, פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה, אוניברסיטת ת"א ב הלורד פיל לאחר גביית עדות מהוועד 1937 הערבי העליון בהבריטים הגדירו את הערבים בפלסטינה כאוכלוסייה שלבניה יש זכויות אזרחיות ודתיות, לא לאומיות ופוליטיות. ממשלת הארץ, שישבה בארמון הנציב בירושלים, הייתה בריטית. היהודים, ברוח הצהרת בלפור, הם שהוגדרו כציבור לאומי, ואכן השכילו להיבנות מכך.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=