5 חשוון תשע״ט 82 גיליון התמונות. באותו הזמן קיבלנו בגוש קמ”ן חדש, רומי בן פורת. קמ”ן הפיקוד היה אבשלום שמואלי, שלא הייתה בינינו כימיה גדולה". הוא כתב ספר על סיני. “יש חוברת שכתב שמואלי בפיקוד הדרום. ערן היה קמ”ן הפיקוד לפני שמואלי, עד שהוא עשה תאונת דרכים והתנגש עם האוטו שלו בטנק. אז מוניתי, למשך שנה וחצי כמעט, לקמ”ן דרום בדרגת סרן. זו הייתה תקופה מעניינת, שבה החליף פיקוד הדרום את ההגדרה שלו. פעם הוא נקרא פיקוד 9 הדרום, ופעם מפקדת הדרום - לפני מלחמת סיני. אני ואברהם יפה, מח”ט במלחמת סיני, היינו צדים ביחד. הבאתי את הקרניים של הצבאים הביתה. הכנו אז את מחסני החירום לקראת מלחמת ששת הימים. זו הייתה תקופה שבה התבססנו בחיי המשפחה בבאר שבע. אז נולדו אורית וליטל. גרנו בעיר עשר שנים”. “עד הבוקר הצבא המצרי כבר התחיל להיכנס לתוך סיני” הדרך של שגיא תפסה כיוון מעניין. “אחרי מלחמת ששת הימים 1967- ב חזרתי הביתה ורציתי להתמנות לקמ”ן פיקוד הדרום. אהרל’ה יריב אמר לי במחנה דורה 3 שאני לא אהיה קמ”ן דרום עכשיו. הוא ביקש שאלך לבה”ד ואבנה שם קורס קמ”נים, משום שהיה לי ניסיון במלחמה אחת. התחלתי להקים קורס קמ”נים כמו שרציתי. עד היום מגיעים אליי אנשים שהיו חניכים שלי בקורס וטוענים שהייתי קשוח ושהפחדתי אנשים. לא ניסיתי להיות מפחיד, אבל כנראה שזו הייתה תקופה שבה הייתי טיפה קשוח. אחרי שסיימתי להעביר את קורס הקמ”נים, עברתי למכללה לפו”ם, שם קיבלתי טלפון מאהרל’ה שביקש שאבוא למשרדו. כשהגעתי הוא הודיע לי שאני אהיה קמ”ן פיקוד הדרום וגם אמר לי ש’כרגע שקט שם, ושלא תהיה מלחמה’. לא עבר חודש ויום אחד הגיע מידע, שהצבא המצרי מתחיל להיכנס לסיני. כולם היו אז בירושלים ואני נשארתי בפיקוד. זה התחיל בלילה, ועד הבוקר הצבא המצרי כבר התחיל להיכנס לתוך סיני. “לקחתי את הג’יפ ונסעתי לירושלים. תפסתי את אלוף הפיקוד דאז, שייקה גביש, והסברתי לו את המצב. שייקה לא התבייש, הוא ניגש ישר לאהרל’ה, שהיה עמו על הבמה במצעד צה”ל, וזה השיב לו בתגובה ‘שום דבר’, שלא אתרגש. חזרתי דרומה וכל הזמן קיבלתי מבזקים על המצב, על עוד יחידה מצרית בהיערכות חדשה. לקראת לילה כבר היו בסיני הרבה יחידות. ירד הלילה וכולם חזרו מירושלים. לגביש היו לי חדשות שבקושי הצלחתי להגיד, שבעצם כל הצבא המצרי נמצא בסיני. “בשלב זה הרגשתי שפספסתי את עצמי כקמ”ן. המינוי שלי היה בפסח, באפריל, חודש לפני האירועים. הקמ”ן לפניי היה מאיר מאיר והיו 24- ב בינינו יחסים יפים. הוא היה בתפקיד שלוש שנים. אמרתי לשייקה, שאולי כדאי שיביא קמ”ן ותיק לסייע, כי נראה שאכן תהיה מלחמה. שייקה אמר לי שאני אהיה קמ”ן טוב יותר, שאשאר ושלא אדאג. כך התחלתי ברגל ימין את תפקידי כקמ”ן דרום. כמעט כל מה שרציתי - עשיתי. ערב המלחמה מצרים. הקמתי -הוצאתי את כל התצפיות ארוכות הטווח שלי לגבול ישראל ‘טייסת’ של סיור אוויר (באותה התקופה, מטוסי הקישור והסיור הוכפפו, ככלל, למודיעין, ר”כ וב”מ). היה לי אז ע’ קמ”ן בשם צביקה שילר (לימים – קמ”ן פיקוד הדרום וקצין המודיעין הראשי, ר”כ וב”מ). תכננתי בהתחלה שהם יטוסו משדה תימן ובהמשך יעברו לביר חסנה אם יתאפשר, וזה אכן מה שקרה. "כשהתגייסתי לצבא היו צילומי אוויר, אבל את תוצאות הפענוח שלהם איש לא ראה - אלא אם עברו כמה חודשים. לקבל את התוצאות היה כמו קריעת ים סוף - בשלב הראשון לקבלן, ובשלב השני לשים אותן על המפה. התקבל נייר (טלפרינטר) ארוך עם נקודות ציון וקצת שמות. בסופו של דבר מדובר נ”צ, ולכן לא היית מסיים לפענח אותם גם עד סוף המלחמה... 50- על כ לטובת העניין הקמתי את קבוצות הפענוח. לקחתי מפענחים, הצמדתי אותם לשדות התעופה, נתנו להם אמצעי תקשורת. זו הייתה התחלת מרכזי הפענוח הזירתיים. הייתה לנו האזנה, שלקחתי איתי לחפ”ק. לפני מלחמת ששת הימים היה תרגיל גדול בדרום, שבו נתנו לנו לקחת את האמצעים. אבדו עקבות בשטח של טנקים, חטיבה שלמה של שריון עברה והותירה פס של ‘פודרה’ לאורך כל סיני. כך, אמצעי ההאזנה שלי פשוט הלכו לאיבוד. מאותו הרגע הבנתי שהמאזין נוסע איתי. היה לי מאזין יוצא מן הכלל, הארי קדר, וכן שבתאי בריל, כך שלגמרי הייתי מסודר מהבחינה הזו. זחל”ם ההאזנה היה איתי בחפ”ק לאורך כל הדרך” (היה זה לקח ממלחמת סיני, שבה לאלוף הפיקוד לא היה חפ”ק, ר”כ וב”מ). “במלחמת ששת הימים חילקנו מפות של קדמת סיני. כוח המשימה המצרי שהיה בביר חסנה התקפל, היינו במרדף אחריו ללא מפות. בהתחלה לקחו מפה מעיתון, בקנה מידה אחד למיליון, אבל מהר מאוד הבאנו מפות. בדרך זו הגענו לתעלה, אף שהפקודה המפורשת הייתה לא להגיע אליה. הצבנו עמדות תצפית על התעלה. בהתחלה הם התמקמו באוהל, עם כמה 12–11 שקי חול מסביב ומשקפת ארוכת טווח. עמדת תצפית אחת, שהייתה בקצה בלח, כמעט ולא החזיקה מעמד. בהמשך ראינו מן האגף את כל -האי אל תרגולי הנחיתה המצריים. אפשר לומר שפיתחתי את התחביב שלי - לקחת ג’יפים ולנסוע למקומות שלא הייתי בהם, להכיר כל פינה ולהתחיל לעדכן תיקים, כי עכשיו זו כבר מלחמה חדשה וכל התיקים לא שווים שום דבר. המשכתי לקיים את הקשר עם הכוחות בסיני בזמן שסיירתי שם. הקמתי בסיס סיורים בשטח. כל יום ישבנו בחמ”ל של פיקוד הדרום. ישבתי וקלטתי את מילת הקוד ‘עאצפה’. שאלתי מה זה וענו לי ‘סופה’. התחלתי לקלוט – התחילה מלחמת ההתשה. לא הייתה שום כוננות על הפרק עד ששמענו שמחר בשמונה יהיה ‘עאצפה’. בשמונה בדיוק התחיל מטח ארטילרי אדיר, שאפשר היה לראות את ההבזקים שלו מהצפון עד פורט תאופיק. למודיעין לא היה מושג מה הולך לקרות, רק שזה יהיה גדול. המשמעות היא שכולם צריכים להתמגן, ולהיכנס למחסה. נהג הג’יפ שלי, מוט’לה, היה מאחור. מאש הארטילריה הג’יפ נקבר יחד איתו. מיד התחילו לחפור כדי להוציא אותו משם”. מה ידעתם לגבי “סופה”? “לא ידענו איזו ‘סופה’ הולכת להיות, ולאיזה כיוון כל זה הולך. ידעתי שקורה משהו בתחום הארטילרי, אבל לא מה ואיפה. כבר תקופה ישבנו בתעלה וספגנו מטחי אש מדי פעם. כל זה היה באחריות פיקוד הדרום. כך עלה הצורך בהקמת אוגדה - משום שהפיקוד לא יכול היה להשתלט על כל זה. “פעם הייתה רכבת שנסעה לאורך התעלה, הביאה מים לאותם מעוזים עם אריק שרון. "אריק עמד עם הבולדוזר שלו, פתח את גדר האבנים וניווט אל התעלה. הוא נסע ראשון ויחד הגענו לתעלת סואץ"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=