64 | 2017 | יולי | 78 גיליון | סיפורו של "יונה" - הסוכן שלא רצה כסף אלא נקמה עירא הזקן עטוי הסחבות שנכנס לתחנת המשטרה בעזה לא הרשים את השוטרים שנכחו בתחנה. הם פשוט לא ידעו כמה מידע יקר ניתן היה להפיק ממנו , תקופה שבה הגיעה המלחמה בפח"ע ברצועת עזה 1971 אי שם בתחילת לשיאה, נכנס ערבי לבוש סחבות לתחנת המשטרה מדינה שבתחילת רחוב עומר אל מוכתר בעזה. האיש, תושב אחד ממחנות הפליטים ברצועה, הציע את עצמו כמשתף פעולה (משת"פ), אך בשל מראהו העלוב, המשטרה לא גילתה בו עניין. השוטרים פנו לשב"כ ושאלו אם יש להם עניין באיש. הוטל עליי, כרכז האזור, להתרשם מהאיש. כשהגעתי למקום ראיתי אדם כבן - אני הייתי בשנות העשרים והוא נראה לי זקן מופלג - רזה, נמוך, לא מגולח, 65 לבוש בבגד בין גלבייה לשמיכה ועל ראשו פיסת בד, בין מגבת לכאפייה. שאלתי מה מניע אותו לרצון לשתף פעולה, והוא סיפר כי בנו היחיד הוכה באכזריות על ידי מחבלים במחנה הפליטים כי לא רצה להצטרף לשורותיהם – והוא, האב, נשבע לנקום. הוא חזר והדגיש כי אינו רוצה כסף אלא נקמה. אמרתי לו שהגיע לכתובת הנכונה ותדרכתי אותו לקלל בפומבי את בנו, את הציונים ואת מדינת ישראל תוך הצגת חזות מיליטנטי ככל האפשר. לא תליתי בו תקוות רבות אך כעבור זמן קצר התברר כי זכיתי בבוננזה. מחבלים מינו אותו להיות המתריע שלהם כשבנו בונקרים, שבהם תכננו להסתתר מפני הצבא. להערכתי סברו המחבלים כי הופעתו העלובה לא תעורר חשד בעת סיורי הצבא. כשהסתיימה בניית הבונקר והמחבלים, מהם המסוכנים ביותר, החלו להשתמש בו, נערכנו למבצע לכידתם. שון קונרי לכל הפחות ימים ספורים לפני המבצע הגיע לעזה ראש השב"כ יוסף הרמלין. ללא הכנה הוכנסתי לחדרו של ראש המרחב ונתבקשתי לספר על עבודתי בשטח. למזלי מבצע "יונה" היה בשיאו. הרביתי לתאר את גבורתו ומניעיו של "יונה", אך לא סיפרתי על גילו והופעתו החיצונית. להתרשמותי הרמלין היה משוכנע כנראה שמדובר לכל הפחות בשון קונרי. לקראת המבצע בוצעה טיסת צילום של חיל האוויר באזור, נוכח חשש שיתפתח קרב. מטוס הפייפר ירד כל כך נמוך שהטייס ננזף על ידי חיל האוויר. בצילומים נראה "יונה" בבירור יושב ליד פתח הבונקר – בעודו בתפקיד! - וסביבו להקת תרנגולות. בערב המבצע אספנו את "יונה" למלון גני שמשון באשקלון כדי לתחקרו על התצלום האווירי לגבי המקום המדויק של הבונקר. הוא לא הצליח להתמצא בתצלום אף על פי שהראינו לו את תמונתו. במקום זאת הוא החל להזיז רהיטים בחדר תוך כדי השוואתם למציאות בשטח. המבצע היה הצלחה גדולה. המחבלים נתפסו ו"יונה" המשיך לדווח על הנעשה במחנה. באותם הימים בוצעו "סגרים", בדרך כלל בשבתות, כמו במנדט הבריטי; רוכזו שמות חשודים והובאו "מזהים", לרוב עצורים ששיתפו פעולה וישבו בתוך כלי רכב עם חרך צר כך שלא ייראו מבחוץ. בשב"כ ובצבא כינו את המזהים שלא נראו "הקופים". כל הגברים במחנה הפליטים שנאספו מבתיהם עברו מול אותם כלי רכב כדי שמי מהם שמעורב בפח"ע יזוהה ויועבר לחקירה. באחת השבתות, הגיעו הרמלין ושר הביטחון משה דיין לצפות באירוע. דיין הלך לאחר דקות מספר לחפש עתיקות והרמלין, שהיה איש מרשים, נותר לשבת עמי ברכבי, מכונית ה"כרמל דוכס" - רכב הרכזים המיתולוגי של אותם הימים - והתעניין בנעשה. כשהרמלין שאל אותי מיהם הנמצאים בכלי הרכב שבהם שהו המזהים, עניתי, "הקופים". הרמלין ביקש, "אל תכנו אותם ככה, הם בני אדם כמונו...". הגברים עברו מולנו אחד אחד ולפתע עבר "יונה", שעשה עצמו מסכן וכפוף יותר מכפי שהיה במציאות. אמרתי להרמלין "הנה 'יונה' שעליו סיפרתי ) "ככה נראים 49 לך". הרמלין נבהל ושאל "כל כך זקן?" (הרמלין היה אז בן הסוכנים שלנו?". הרגעתי אותו שרק "יונה" נראה כך. לאחר שבועות מספר חזרתי לעזה מאל עריש. כשהתקרבתי למחנה הפליטים ראיתי פעילות צבאית יוצאת דופן בהיקפה. נכנסתי למחנה, נתקלתי בחיילים רבים ובראשם סגן אלוף שמחה, סגן המפקד הצבאי של הרצועה. עצור בידי החיילים. בשיחתי עם שמחה הובררו הפרטים 17 ראיתי צעיר כבן הבאים: נזרק רימון על חיילי צה"ל במרכז המחנה. אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום, הגיע כהרגלו מיידית למקום, וביקש לקרוא לשב"כ ולמצוא מיידית את זורק הרימון. אני הייתי באל עריש ולא ניתן היה להשיגני. הכוחות מחבלים 15 במקום ביצעו תחקור לצעיר שעבר שם, והוא מסר שמות של מכל מחנות המרכז ובהם, כביכול, זורק הרימון. שרון הורה לאסוף את כל הגברים של מחנות הפליטים באזור - בריג', מע'זי, נוסייראת, דיר אל בלח - עשרות אלפים אנשים, אם לא למעלה מזה - ולבצע מסדר זיהוי. הכרתי מיד את הנער העצור. הוא היה בנו של שוטר עזתי במשטרת ישראל ושמו לא נקשר מעולם לפח"ע. ניגשתי אליו ושאלתי אותו ממתי הפך למחבל? הוא ענה כי נאלץ "להמציא" שמות של מחבלים מאחר וחשש לחייו מחמת האיומים שהופעלו עליו; לפיכך מסר את שמותיהם של תלמידי הכיתה שלו, שהיו ממספר מחנות פליטים. 24 ניגשתי לסא"ל שמחה, הבהרתי לו במה מדובר והתחייבתי ללכוד בתוך שעות את זורק הרימון. סא"ל שמחה סירב לשנות את פקודתו של שרון ורק אחרי מספר שיחות של מטה השב"כ בעזה עם שרון, בוטלה הפקודה. בשעות הערב של אותו יום התקשר הסוכן "אחיתופל" ומסר כי זורק הרימון הוא הבן של "יונה". בשנותי בשב"כ ביצעתי מעצרים בעזה, בסיני ובלבנון. בדרך כלל מעצרים היו מלווים בצעקות, מחאות ואי השלמה. כשהגעתי לביתו של "יונה" והוא פתח לי את הדלת - הבנתי שהוא יודע בדיוק מדוע הגעתי. עברתי את אחד הרגעים הקשים שלי באותן שנים. היה בינינו סוג של אמון ופיתחתי כלפיו הרבה חיבה והערכה. לא יכולתי שלא להשתתף בצער של האיש, ולא אשכח לעולם את המבט שנתן בי. הוא לא אמר ולו מילה אחת. הבטחתי לו כי אשמור על בנו ואחזיר אותו כמה שיותר מהר. לאחר זמן לא רב נפטר "יונה". למיטב ידיעתי, בנו עדיין חי. אין לי ספק שאלמלא עצרתי אותו, היה סיכוי גדול שלא היה היום בין החיים, כמו מרבית המחבלים בעזה של אותם הימים. לפעמים אני חושב ש"יונה" , האיש היקר הזה, שנלחץ בין כוחות גדולים ממנו, יושב בשמים ומודה לי על שהצלתי את בנו.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=