34 | 2017 | יולי | 78 גיליון | בשדה הקרב הייתה ההכרעה כה חד - צדדית, עד כי ספק אם היה כדבר הזה בתולדות שנה אחרי ניתן להעריך את משמעות "אל - נכסה" 50 . המלחמות בעולם המודרני גם מבחינה היסטורית כללית: באותם שישה ימים קרסה מערכת ציפיות הערבים מעצמם. חזון האחדות נשבר. ייאוש ובושה ירשוהו. פגו התקוות לעתיד הבנוי על אדם חדש, על חברה חדשה, על מדעיות וחילוניות וישראל עדיין תחת 1967 חצי מאה עברה מאז אותם שישה ימים ביוני ("האחד 1948 רישומם. אלה היו ימים של דרמה, חרדה וגאולה. כמו נס אין שני") אבל בתמצית מזוקקת. סביר שגם עוד מאות שנים יזכור העם היהודי את התאריך, ישוב ויתרפק. בינתיים עסוק הציבור הישראלי בשיח שנה לניצחון מלאה הארץ ויכוחים ודיונים. ברובם 50 עם עצמו. במלאות ככולם אנו חוזרים אל עצמינו, ובצדק. יש על מה לדון בצל המלחמה ההיא. היא העלתה את ציפיות עם ישראל מעצמו, ושמה רף גבוה מאוד. ישראל הייתה חרדה לגורלה, קיוותה לשרוד. מאז היא עדיין משתאה 1967 של עד ממה שהשיגה, ממשיכה לצפות מעצמה לנסים ולנפלאות. כבר הגשימה חלק מציפיותיה, אך עוד תוהה מה גבול יכולותיה. המלחמה ההיא הייתה גורלית לא פחות לשכנינו. עבורם היא הייתה . גם הערבים לא שוכחים 1948 נכסה", אחות ל"נכבה" של -"התבוסה", "אל את התאריך. חלקם עושים זאת תוך מודעות היסטורית וביקורת עצמית. נכסה. ניתן להבינו גם על רקע -כדאי לעיין בקצרה בתהליך שהוליד את אל החלה שרשרת 1967 ציפיות הערבים מעצמם באותה העת. באמצע מאי קבלת החלטות נמהרת, פרי של זחיחות דעת, איבוד הבחנה בין ציפיות ליכולות: סגירת המיצרים, סילוק כוחות האו"ם מסיני, ריכוזי כוחות התקפיים, נאומי רהב בדבר השמדת היהודים ומצעד סיום בתל אביב. קדמו לשרשרת זאת כעשור וחצי של גאווה ערבית הולכת וגואה. מהפכות העלו לשלטון דור חדש, שהביא עמו אווירה של ניצחון. לא רק 50- שנות ה לאומי -על אחרים. בעיני בני הדור ההוא קם וניעור "עולם ערבי", מהפכני ומודרני. עולם הצועד לקראת איחוד "מהאוקיינוס (האטלנטי) ועד המפרץ (הפרסי)". מהפכת הניצחון הערבי בראה בעיני בניה אדם חדש, חברה חדשה. "מהפכת הציפיות העולות" כינו זאת באקדמיה העולמית. האידיאולוגים המקומיים הבטיחו עתיד מזהיר ל"אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית". פניה היו אל המחר והוא היה שלה: אומה חילונית, מתקדמת, חופשית, השואבת עוצמה ממדע מתפתח, מנוער רציונלי ולומד. אומה שיש לה גיבוי של מעצמת על, והיא כובשת מקום של כבוד, אולי אף של בכורה, במשפחת העמים. נאצר, נביא הדור, קבע בכתביו שהאיחוד הערבי, ההתחדשות והניצחון, הם "מהלך בלתי נמנע של ההיסטוריה". הוא עצמו הבין אמנם גם את המגבלות, אך כובד הציפיות גבר עליו. ניצחון הערביות בעיני בניה היה בלתי נמנע -והתחרות שנוצרה הייתה מי ינהיגו. במצב זה התקשה נאצר להישאר דמות הוא לא הצליח לקום מאצל שולחן ההימורים. 1967 על מרסנת. מאמצע מאי הקלפים ששם פת"ח על השולחן היו של מלחמה מיידית בישראל, ונאצר איבד את שיקול דעתו לנוכח האתגר המתריס של סוריה. ברית המועצות בחשה ברקע, אך לא היא ענייננו. חוסיין מלך ירדן, שהבין את עומק הסכנה, נאלץ להיסחף גם הוא. אשר על כן מצא נאצר את עצמו מחכה לרבין בביר גפגפה. נדמה כי ידע שהוא מהמר על כלל ציפיות הערבים מעצמם. צדדית, עד כי ספק אם היה כדבר -בשדה הקרב הייתה ההכרעה כה חד "אל - נכסה" זרעה את זרעי הכאוס הנוכחי פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה, אוניברסיטת ת"א | חגי ארליך שנה ויותר. 40 בחברות הערביות בלטו דיקטטורות מושחתות שהצליחו באמצעי דיכוי לשרוד אלא שתקווה של ממש לצעיריהן לא יכלו לתת. ב"אביב הערבי" קרסו כמה מהמרכזיות במדינות אלה, שזרעי פורענותן נטמנו במלחמת ששת הימים שנים למלחמת ששת הימים 50
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=