38 2016 נובמבר | 76 גיליון "הסיבוב השני": בצל הציפייה למלחמה חוזרת ד"ר, רס"ן (מיל') היסטוריון | ישראל בן דור לאחר מלחמת העצמאות התחזקה בישראל התפיסה כי היא מעין אי בלב אב לתרחיש של מתקפה -הים הערבי המתעצם. בהתאם הוכנה פקודת כוללת מצד ארצות ערב, שכונתה "מקרה הכול". בסיבוב השני, כך קיוו בישראל, לא ניתפס לא מוכנים ולאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק 1948- בתום מלחמת השחרור ב ניצבה ישראל מול עולם ערבי עוין. המכנה המשותף היחידי בין מרכיביו היה ההתנגדות לקיומה. ישראל נטתה לראות עצמה מדינה השואפת לשמר את הישגי המלחמה ולהתמקד בביסוסם. לעומת זאת, העולם הערבי היה מונע מרצון לנקום את חרפת המלחמה, לגאול את כבודו האבוד ולהביא להרס ) בתמונות תרגום "מיין קאמפף" של היטלר 1956( מאלבומי מלחמת סיני לערבית. בתמונות חייל ישראלי בעמדה לאחר כיבושה. למטה חיילים עם )1957( תמונות של נאצר. בנימין גפנר, ספר מלחמת סיני, לדורי, ת"א ישראל, להשמדת אוכלוסייתה היהודית והשבת הפליטים הערבים. רבים סברו כי מסורת הנקם המפותחת בחברה הערבית, האמונה על גאולת דם והשמירה על כבוד המשפחה, חלות גם במישור שבין מדינות ערב לישראל. במוקד חששותיה של ישראל עמדה האמונה שמדינות ערב מתכוננות לסיבוב שני, וזו הייתה למרכיב מרכזי בדימוי האויב כפי שהתגבש באותן שנים. ההסתננות נתפסה כאמצעי להחלשת ישראל ולמניעת התבססותה עד שיושלמו ההכנות לסיבוב השני. זאת בד בבד עם התעמולה וההסתה של מדינות ערב נגד עצם קיומה של מדינת ישראל, שנתפסו כהוכחה לכוונותיהם של הערבים. בשלהי חשש מפני הופעת מנהיג ערבי בעל שיעור קומה מלחמת העצמאות צמחו בקרב המנהיגות הבכירה בישראל חששות כבדים דין. מנהיג כזה עשוי היה -מפני הופעת מנהיג ערבי בקנה המידה של צלאח א ללכד את הכוחות הערביים ולהובילם לסיבוב שני נגד ישראל בהשתתפות -כל צבאות ערב, במטרה למחוק את ישראל. כשעלה לשלטון, גמאל עבד אל נאצר נתפס בעיני רבים כמנהיג שיש לחשוש ממנו ואפילו כ"היטלר הערבי". לאחר המלחמה התחזקה בישראל התפיסה כי ישראל, בשטחה ובאוכלוסייתה הקטנים, היא מעין אי בלב הים. דימוי זה, "אי יהודי בים הערבי" היה מקובל ביישוב היהודי מראשית ההתיישבות הציונית והוא מבטא במהותו את הבדידות והחולשה המובנית של מיעוט קטן בתוך מרחב זר, גדול ועוין שמשאביו בשטח ובאוכלוסייה הם אדירים. נדמה היה כי .הערבים מוכנים לעוד כמה וכמה סיבובים וחיי אדם אינם נחשבים בעיניהם למרחב הערבי סביב לישראל היה מכנה משותף נרחב, דתי ותרבותי, ובכל מקרה, כך היו סבורים בישראל, ההתנגדות לעצם קיומה מגשרת על כל היריבויות. השמחה נוכח ההישגים במלחמת העצמאות לוותה בחשש שמא אלה בני חלוף, שהערבים יחזרו לשטחים שנכבשו והניצחון יאבד את משמעותו. אם נלך צעד נוסף עם דימוי "האי היהודי" מול "הים הערבי", הפחד היה שהגלים ישטפו את "מגדלי החול" של הניצחונות והכיבושים. חולשת הערבים נתפסה כזמנית לאור יתרונותיהם הברורים במשאבי היסוד (הקרקע, האוכלוסייה, תמיכת העולם המוסלמי, החשיבות בעיני המעצמות ועוד). ישראל, לעומתם, שהתמודדה עם קליטת עלייה ואתגרים חברתיים וכלכליים קשים, נתפסה כחלשה מאוד. התבוסה הקשה, שנחשבה בעיני הערבים לשוות ערך לאובדן אנדלוסיה בספרד, העלתה אותם על דרך של הפקת לקחים ותיקון הפגמים. מנגד ישראל נאלצה להשקיע את משאביה בבניית התשתיות, במיזוג העדות ובבניית החברה. הערבים, מבחינתם, בהכנות לקראת לחימה נוספת. הם הקימו תעשייה 1949- פתחו כבר ב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=