5 אדר ב' תשע״ו | 74 גיליון לא יכולה להוציא, ואני לא רוצה שתשכח. אבל אם היא הגיעה למצב שהיא באה ומנשקת את הראש שלי, צריך לעזור לה'. והיה לי כוח לעזור בארץ, בעזרת חברים בסוכנות שיכלו לתעדף את האכלוס במעברות". שבועות ספורים לאחר עלייתו המאדאם שעזרה לעם ישראל , זומן סמי לפגישה עם איסר הראל וגויס על ידו 1949 ארצה, לקראת סוף לשב"כ לתפקיד החשוב של מנהל המחלקה הארצית למלחמה בריגול הערבי. . בלבד אף כי שבע עלילות, ועדיין לא הספיק להכיר את הארץ 25 הוא היה בן העדפתו למינוי על פני ותיקים ממנו עוררה תחילה הסתייגויות מצד חלקם, "אמרתי לקפטן: 'אולי נעשה עסק? ראיתי שכשהמוכס מכניס את מוט הברזל, נותר חלל ריק בחזית של הדוברה, הוא לא בודק שם. נשים שם את הדברים שאני רוצה להעביר לדרום פרס, קח את זה לבתי הזיקוק ושם יחכה מישהו שייקח את זה'. הוא הסכים. כסף מעוור עיניים. ואז מבריחי הסחורות לפרס פנו אליי, הילד, שאבריח להם אותן" 1954 שמואל (סמי) מוריה. איסטנבול אקסטרנית. בסיוע המשפחה שאצלה הפך לבן בית, שהתגוררה בווילה על שפת הנהר, הוא מצא עבודה בנמל. "בהפסקות הצהריים יכולתי להסתובב שם, לעלות לאוניות... הייתי רואה על הנהר את הדוברות שעוברות, כל אחת מטר ויותר. בכל פעם ראיתי את הקפטן של הדוברה ונופפנו 100 באורך לשלום. יום אחד הוא הגיע לחוף בסירת משוטים ולקח אותי לדוברה. הציע לקחת אותי עד החוף של עבאדן שבאיראן, ולהחזיר. הסכמתי. בדרך, בנקודות המכס, עלה המוכס ובדק בעזרת מקל אם יש סחורות. היו אז .הרבה הברחות בין עיראק לאיראן "מוצר אחד היה יקר מאוד - בדים לחליפות גברים, שהגיעו מלונדון דרך המבריחים היהודים התקשו להעביר את הסחורה הזאת, הודו לעיראק. ואני, שבינתיים הפכתי לחבר של מנהל הדוברה, אמרתי לקפטן: 'אולי נעשה עסק? ראיתי שכשהמוכס מכניס את מוט הברזל, נותר חלל ריק בחזית של הדוברה, הוא לא בודק שם. נשים שם את הדברים שאני רוצה להעביר לדרום פרס, קח את זה לבתי הזיקוק ושם יחכה מישהו שייקח את זה'. הוא הסכים. כסף מעוור עיניים. ואז מבריחי הסחורות לפרס פנו אליי, הילד, שאבריח להם אותן. "למה? לבעל הבית שעבדתי אצלו היה נהג מונית שבצהריים לקח אותו הביתה, יש לו גם סירה. הנהג ראה אותי יום יום, אז גייסתי אותו, שיביא את הסחורה. היה לי נהג, הייתה לי סירה ועשיתי הרבה כסף...היה לי דוד בעבדן, גייסתי אותו, שתהיה לו עוד פרנסה, שייקח את הסחורה וימכור אותה. הוא הרוויח, אני הרווחתי, הנהג הרוויח, מנהל הדוברה הרוויח - כולם הרוויחו". "יש דברים שאני לא שוכח. המשפחה שלי משני הצדדים הייתה עשירה מאוד. דודה של אבא שלי הייתה נשואה לקבלן אקירוב - מיליונר, והם גרו בבית דמוי ארמון. הם היו אמידים אבל לא נדיבים כלפי יתומים. היה אז מנהג לקנות לילד נעליים פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה. היות ואהבתי לשחק כדורגל בשכונה, הנעליים לא החזיקו ששה חודשים. בערב חג הפסח באה בת דוד ואמרה לאמא שלי, 'אני הולכת לקנות נעליים'. אמא ענתה: 'או, זאת הזדמנות. קחי כסף ואת שמואל ותקני גם לו נעליים', ונתנה לה כסף. בת הדוד לקחה אותי ביד ופתאום באה עליזה, בת הדודה של המיליונר אקירוב ושאלה לאן פנינו. בת הדוד אמרה: 'אני הולכת לקנות נעליים וגם קונה לשמואל, אמא שלו נתנה לי כסף', בעודה מחזיקה אותי ביד כמו ילד. אמרה לה ההיא, 'מה? נלך עם היתום ברחוב?' אני לא יודע אם קלטתי את המשפט טוב. אבל פתאום בת הדוד שהלכתי לקנות איתה נעליים אומרת שכואבת לה הבטן ומחזירה אותי לאמא שלי. "חלף הזמן. אבא של העשירים, שהכול היה תלוי בו, נפטר, ואמא שלי החליטה לעזור להם. יום אחד באה בת הדוד ואמרה לאמא שלי: 'זוכרת שהייתי צריכה לקנות לשמואל נעליים וחזרתי ואמרתי לך שכואבת לי הבטן? שיקרתי לך, הבטן לא כאבה לי. זה בגלל עליזה, שאמרה 'מה, את הולכת עם יתום?. לכן שיקרתי'. הסיפור הזה אימת את מה ששמעתי כילד. כשהגענו לארץ, אחרי שחזרתי משליחות, גיליתי שהם גרים בדירת חדר ביד אליהו. כשחזרתי יום אחד הביתה ראיתי מהגב את הבחורה ההיא, שאמרה 'עם היתום', מדברת עם אמא שלי. לא ידעתי אם היא ראתה אותי. כשחשבתי שהלכה פתחתי את הדלת וראיתי את הגברת האמידה הזאת מתכופפת ומנשקת את הראש של אמא שלי. כשהלכה ניגשה אליי אמי ואמרה: 'איבני, מה שיש לך בלב אני
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=