27 תשרי תשע״ה | 70 גיליון .כנראה זיכרון מאוד מיוחד ואבא גם נהנה מאוד לצלם ולפתח בצבע. היו לו הרבה תמונות ממלחמת ששת הימים, ומהתקופות שלפניה ושאחריה. כשהוא היה חוזר היתה הקרנת שקופיות אצלו בחדר. מדובר באותו חדר עבודה קטן, שבו הייתה ספרייה המכילה כמות ענקית של חומר קריאה היסטורי, שנלווים לו הערות ורישומים. זה לא היקף קריאה של סטודנט, זה כמות אדירה של חומר בתחומים מגוונים". "מעבר לכל הניואנסים המודיעיניים. עמוס: אמרתי לעצמי 'שמע, האדם הזה אינטלקטואל'. זה בלט. זו הייתה ההיכרות האישית. אני הייתי 15 בסך הכל רמ"ד. הוא אמנם ישב במרחק של מטר, אבל ביני לבינו היה עולם שלם. היה כזה חמור סבר, כבד ראש, בגלל המקטרת הזאת, שהקנתה לו הדרת כבוד. אהרל'ה היה מעשן סיגרים, וזה בכלל ניגוד: הסיגר מול המקטרת – זה היה משהו בקלאסה אחרת". "תלמדי לראות את התמונה הכוללת" "אני חושבת שאני, יותר מכל ברוריה, הבת: האחרים, חקרתי אותו וניסיתי לקבל ממנו דברים. למדתי בתיכון, אז באופן כללי זכורות לי השבתות ברדיו, עם יומן השבוע, שאבא היה יושב ומפרשן. כולנו ישבנו סביבו והאזנו. כשהייתי מדברת איתו על נושאים כלליים, הוא תמיד היה אומר לי, 'למדי היטב את כל הפרטים ואחר כך תבני את הקונספציה, לדעת גם להסתכל למרחק ולראות את התמונה הכוללת'. כשהייתי מאזינה לרדיו הייתי שואלת אותו שאלות, למשל כשהמצרים הודיעו שהם יירטו מטוסים שלנו מעל אריתריאה, שאלתי 'מה קרה שם אבא?'. השיב לי: 'קראי מה אנחנו אומרים, מה הם אומרים, ותלמדי מזה, תסיקי מה באמת היה שם, איפה הפער בין שתי הגרסאות'. היינו מקבלים את עיתון 'במחנה' ויום אחד ראיתי מאמר מאת "המזרחן". באתי אליו ושאלתי 'אבא, מי זה המזרחן? אני לא מכירה'. היה סביר, שאם יהיה ניתוח על ארצות ערב אז אכיר את אחד מאנשי המודיעין... הוא חייך וזה היה ברור לי שהוא התחיל את סדרת המאמרים הזאת. אחר כך אחרים החליפו אותו. אבא לא דיבר 23 ערבית, זה בטוח. אבל אני זוכרת יום אחד, קראתי הרבה מחקרים שדודיק היה כותב לאהרל'ה. זה היה נוהגו של אהרל'ה, להתכתב, תמיד, עם הנספח, השגריר, אבל עם דודיק היו לו הרבה התכתבויות. באחד מהמכתבים, שהיה טרגי כזה, דודיק מפציר באהרל'ה "תן לעצמך מנוחה, אל תעבוד כמו משוגע, קח קצת מנוחה". ואהרל'ה עצמו, ראיתי באיזה מכתב, אני לא זוכר למי, כתב שהוא מבקש שידאגו לדודיק כי הוא דואג מאוד לבריאות שלו. אהרל'ה כל הזמן דאג לבריאות. אני רואה את זה במכתבים, הוא לא בריא, הוא כל הזמן היה". "אבא היה חולה בסוכרת ברוריה (הבת): נעורים, מגיל מאוד צעיר. זה לא מנע ממנו כל השנים להגיע לתפקידי שדה בכירים. הוא היה סמח"ט גבעתי וגם סמח"ט גולני. זה לא עצר אותו". "אהרל'ה כנראה הכיר לפני ולפנים את כל עמוס: הגיליון הרפואי שלו, והוא כל הזמן דאג לבריאות של דודיק, שמצדו כתב 'אל תעבוד כל כך קשה' וזהו עד אותו הלילה... שהגיע טלפון לאהרל'ה, ש'דודיק איננו'. דודיק היה כותב הרבה, גם ב"מערכות". רוב הקצונה הבכירה של צה"ל לא ידעה לכתוב, היא ידעה לדהור על טנקים". "בראשות אמ"ן, זה בולט בצורה מחזורית גדעון: כמעט, יכול להימצא טיפוס האינטלקטואל או טיפוס קצין השדה, שהצבא מחליט 'אתה אלוף כי יש לך ניסיון שדה'. אלי זעירא הצליח להצניח גדוד צנחנים וזה היה השיא שלו. ואם זה השיא שלך, אז ברור שמה שקרה במלחמת יום הכיפורים היה החלטה של 'כן ולא'. דודיק, ובוודאי אהרל'ה, לא היה חותך 'כן או לא'. מותר גוונים של אפור', ולא בהקשר 50 היום להגיד ' המקורי... ואני יודע על הפחדים של אהרל'ה , עם המצרים 1970 הרבה אחרי זה, בסביבות והרוסים... 'תבדקו' ו'תעשו'. דודיק היה הטיפוס האינטלקטואלי". "דודיק לא היה מח"ט. זה היה ברור שאם עמוס: לא היית מח"ט, לא תהיה אלוף. אין חוכמות". "לי יש כל מיני זיכרונות, ד"ר משה, הבן: שבאיזשהו מקום נושקים לדברים שנאמרו, אבל מזוויות אחרות. כמובן שלא הכרתי את העבודה המקצועית שלו, לא הבנתי בזה דבר. יש הרבה דברים שמתקשרים... זו היתה תקופה אחרת, אין מה לעשות. כמובן שזה בעיניים של ילד. קודם כל, צה"ל היה צה"ל. אנשיו נישאו על כפיים ואני הייתי בן של מישהו כזה, והייתי תמיד מאוד מוגן. היה קשר מאוד עמוק בין אנשים. אבא אהב שח. כשהוא היה בתיכון הוא שיחק "שח עיוור", ואני זוכר שכשהוא היה על איזשהו מטוס כנספח בארה"ב, והוא שיחק סימולטנית עם קבוצה גדולה של נספחים בלי לוח כלל! אני חושב שזה מדגים חלק מהכישורים שלו. היה לו משהו עלה לו בראש ביום כיפור אחד, קם ונסע לאברשה טמיר שגר בקצה השני של השכונה, והשכנים? 'אוי ואבוי, ביום כיפור הוא נכנס לאוטו'. אבל זה לא ישב לו בראש, הוא היה מרוכז בעניינים שלו. הוא היה שם אבל הוא לא היה 'איתנו' לחלוטין. הוא תמיד עבד, הראש היה מלא כל הזמן" ביולי, נאום של נשיא מצרים אבו נאצר ברדיו, שנמשך שעות..." "צלצלו לאבא לתרגם לו. אבאטלי, הבת: הלך ליצחק רבין ואני עניתי לטלפון ואמרו לי, 'תרשמי', ואני רשמתי. אני לא יודעת בת כמה הייתי, לא הבנתי אף מילה". "היתה תקופה שהוא נסע הרבה ברוריה, הבת: לתורכיה ולאיראן. עד היום זה תעלומה בעיניי. כי אני לא יודעת מה הם עשו שם. אבא מאוד אהב שבאנו לקבל את פניו בשדה התעופה. אני זוכרת פעם שראיתי זהות בדויה בדרכון, השם שהיה כתוב שם לא היה של אבא, אבל התמונה כן. המטוסים שנחתו לא חנו מול השדה, אלא חנו בחושך. היו מורידים אותם, אוספים אותם מאיזה רכב ואחר כך היו נותנים לאנשים אחרים לרדת מהמטוס, ואנחנו היינו מחכים לו באיזה חדר צבאי. והנסיעות האלה... בהתחלה היינו אומרים הוא 'נוסע להסתפר', ואחר כך שהוא 'נוסע להתגלח'. אני לא יודעת מה הם עשו שם, אבל באיזשהו שלב הבנתי שהאמריקאים מאוד הסתמכו על המודיעין הצבאי ועל האינפורמציה שהוא סיפק על תורכיה ועל איראן. היו אלה ימים אחרים. תמיד חינכו אותנו ואמרו 'הטלפון הוא לא בשבילכם. אם אתם רוצים לקבוע פגישות, תקבעו בבית הספר. הטלפון זה לשימוש לצורכי הצבא'. אבא היה סגן אלוף, אבל לא נסענו ברכב הצבאי בשבת. היה אז קיצוב בדלק. בשבת לא נוסעים. אחר כך, כשהיה מותר, נסענו לבקר את סבתא בירושלים ותמיד לקחנו חייל טרמפ. הדרך היתה כל כך ארוכה שבחורף עצרנו ברמלה לקנות פלאפל ובקיץ גלידה, ותמיד כמובן הצענו גם לטרמפיסט. אחד העיר לנו: 'מה זה? בחורף פלאפל ובקיץ גלידה?', אז אמרנו לו "איך אתה יודע?" - והוא אמר 'כבר נסעתי איתכם פעם'..." "האינטנסיביות שבה הוא עסק ד"ר משה, הבן: בדברים היתה מרשימה. הוא היה נכנס לחדר העבודה הקטן שלו, ושעות על גבי שעות עובר על חומר, ועובר ולועס אותו, וחשנו את ניחוח הטבק עם הדובדבנים. משהו עלה לו בראש ביום כיפור אחד, קם ונסע לאברשה טמיר שגר בקצה השני של השכונה, והשכנים? 'אוי ואבוי, ביום כיפור הוא נכנס לאוטו'. אבל זה לא ישב לו בראש, הוא היה מרוכז בעניינים שלו. הוא היה שם אבל הוא לא היה 'איתנו' לחלוטין. הוא תמיד עבד, הראש היה מלא כל הזמן". ביקשנו להביע הוקרה לפועלו של איש רון: מרכזי בצמרת חיל המודיעין, "דודיק" כרמון ז"ל, שהסתלק מעימנו בגיל צעיר להכעיס. תודה לבני המשפחה ולעמיתים, על השתתפותם.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=